Nuclear Blast Allstars – Out Of The Dark

- Dysfunctional Hours (Feat. Anders Fridén)
- Schizo (Feat. Peter Tägtgren)
- Devotion (Feat. Jari Mäenpäa)
- The Overshadowing (Feat. Christian Älvestam)
- Paper Trail (Feat. John Bush)
- The Dawn Of All (Feat. Björn "Speed" Strid)
- Cold Is My Vengeance (Feat. Maurizio Iacono)
- My Name Is My Fate (Feat. Mark Osegueda)
- The Gilded Dagger (Feat. Richard Sjunnesson & Roland Johansson)
- Closer To The Edge (Feat. Guillaume Bideau)
חברת התקליטים הגרמנית Nuclear Blast נחשבת היום לאחת המובילות בתחום המטאל, עם ארסנל של להקות ואומנים, גדולים או קצת פחות מוכרים, מכל ז'אנר אפשרי. לכן, כשהגיעו חגיגות 20 השנה להיווסדה של החברה (מזל טוב!) היא החליטה ללכת באותו כיוון שלקחה חברת Roadrunner כשחגגה 25 שנים ואספה את מיטב השמות מהמאגר הבלתי נדלה שלה, על מנת להרכיב 2 אלבומים מקוריים, המציגים את כל תפארת המוזיקאים שעומדים בשרותה.
האלבום הראשון שיצא תחת הפרוייקט של Nuclear Blast Allstars נקרא Into The Light והציג מפגן אומנים מרשים על הצד המלודי יותר של המתרס, שלקחו חלק בשירי פאוור, בלדות מלנכוליות וכד'. בזמן שאותו אלבום נכתב ע"י Victor Smolski, המלחין ואיש האשכולות מלהקת Rage, ההמשך היותר אגרסיבי ומלוכלך שלו שנקרא Out Of The Dark, נכתב כולו ע"י Peter Wichers, לשעבר גיטריסט להקת Soilwork וכיום כוח שעומד בפני עצמו בממלכת המטאל.
מי שלא מכיר את עבודתו של Peter Wichers עם Soilwork, שידקור את עצמו, או שפשוט ילך, ישמע את Stabbing The Drama ויראה שהבחור יודע מלאכתו היטב, הן על הגיטרה והן על צד ההלחנה וכתיבת השירים. זה כבר לא מפתיע לשמוע איך הוא מצליח לשמור על כיוון ואווירה מסוימת עם כל אחד ואחד מהסולנים שמשתתפים פה. מה שמביא אותי בעצם לנושא הבא. בעוד שבגרסה הקלה של הפרוייקט קיבלנו שמות מלהקות כמו Edguy, Nightwish ו-Helloween, כאן אנחנו מתעסקים עם חברי הלהקות של Wintersun, Death Angel, Kataklysm ו-In Flames, שעם הסולן שלה נפתח האלבום.
"Dysfunctional Hours" מציג צד הרבה יותר רך ממה שציפיתי לשמוע, אבל מי שעושה פה את ההבדל הוא Anders Fridén, שמוביל על אחד השירים הטובים ביותר באלבום – וזאת, כשבקושי התחלנו להאזין. החל בליריקה ודרך הביצוע של Anders שמחליף בין הגראוולים שלו מהתקופות המוקדמות של In Flames, לשירה מלודית – אי אפשר להתווכח שמדובר בלהיט, טיפה קיצ'י, אבל לא מכביד על מערכת העיכול. Peter שמבצע באלבום את רוב תפקידי הנגינה, קרא לשניים מחבריו שיעזרו במחלקת התיפוף, ככה שאם אתם מכירים את Soilwork, השמות Dirk Verbeuren (שגם מנגן ב-Scarve) ו-Henry Ranta, בוודאי לא יהיו זרים לכם.
השיר הבא באלבום, בלי שום אזהרות, בועט לנו בראש בעוצמה ומשאיר אותנו מדממים על הרצפה – אין פלא ששמו הוא "Schizo" ומפקד עליו לא אחר מאשר Peter Tägtgren, איש Hypocrisy. למרות שעבודתו עם להקת הדת' השבדית אינה מהחביבות עלי, כאן הוא מצליח להכניס גווני גראוול הרבה יותר עדינים, שאולי איפה שהוא מזכירים את מה שהוא עושה דווקא עם Pain, הרכב האלקטרו-מטאל שלו. Tägtgren אפילו מלווה באיזה קול נשי מצויץ, אבל אני מניח שזה רק כדי לתת סוג של אווירת דת'-קור, כדי לשמור על הכיוון הכללי של האלבום – לא יותר מדי אגרסיבי, אבל נותן בראש לא פחות.
כשחשבתי שיתנו לנו מנוחה, מגיע השיר השלישי "Devotion" ומעלה את הקצב לכיוון הרבה יותר כסחני, "טרו" ושחור. משמיעה ראשונה כמעט ולא זיהיתי את קולו של Jari Mäenpää, לשעבר מ-Ensiferum וכיום ב-Wintersun, שמשלח בנו גראוולים מלוכלכים ומרושעים במיוחד וזאת על גבי ריפים חותכים ושילובים סימפוניים משונים. השיר הבא מחזיר אותנו לסגנון הדת'קור עם פזמון מלודי מלוקק לצד שירה אגרסיבית באדיבותו של Christian Älvestam מלהקת Scar Symmetry. יש בשיר הזה חתיכת סולו מגניב, ככה שאם השירה פה לא ממש מדברת אליכם, אז לפחות הקצב המדליק ישאיר אתכם מחוברים.
בשינוי סגנון מרענן מגיע "Paper Trail", שיר מטאל אמריקאי טיפוסי, טיפה ת'ראשי, טיפה דרומי, מאד רוקיסטי – מתאים בול לכפפה של John Bush, שבעבר היה סולן להקת Anthrax, למי שלא בקיא בתורת המטאל. אך הכיוון המפתיע מגיע דווקא בקטע שנקרא "The Dawn Of All" ולוקח את שירותיו של Björn Strid, סולן להקת Soilwork, שביחד עם חבריו (להרכב) לשעבר, נותנים שיר שרחוק מלהיות קשור לאותה להקה שחיברה ביניהם, ומביאים סוג של בלדת רוק עדינה למדי. צעד אמיץ בהחלט, אך "טיפשי" בהתחשב שמיד אחריהם מגיח Maurizio Iacono מלהקת Kataklysm, שכמו לוחם "ברזרקי", נכנס לקרב, לא רואה מי מלפניו ומי מאחוריו ופשוט שובר את הצורה בגרגורי "There will be blood!" בזמן שהוא חובט בגופותיהם של אויביו. תברחו.
עם סולן כזה, מי צריך מלחמות, אבל מי שבכל זאת שרד את התקפת הדת' מטאל של "Cold Is My Vengeance", יוכל ליהנות מפיסת מטאל מהוקצעת בשם "My Name Is Fate" בכיכובו של Mark Osegueda מלהקת Death Angel. לטעמי זה הוא רק קטע מעבר עד שמגיע השיר הבא, בו משתתפים שני הסולנים של Sonic Syndicate. אני מודה שאינני חסיד של להקות מטאלקור לפי הספר, אבל משהו בשיר הזה מחזיק אותי צמוד אליו לא פחות מהשיר הראשון באלבום. Richard Sjunnesson ו-Roland Johansson עושים דואט מנצח שמשלב את כל קלישאות הסגנון – אם זה שירה מאומצת או פזמון מלודי ונוגע ללב – אבל הם מצליחים אפילו לחדור דרך מעטה הקשיחות שלי ולהתיישב איפה שהוא בין הויקינגים לבין הגופות שאני כל-כך אוהב ל… שמוע! או שקר כלשהו בסגנון…
מה שלא יהיה, מבחינתי האלבום נגמר פה. אני יודע שיש לנו עוד שיר אחד בחבילה בהשתתפותו של Guillaume Bideau מלהקת Mnemic, אבל הוא כל-כך MTV שאני מתבייש להודות שאפילו הקשבתי לו, אז, תשכחו את מה שאמרתי. לא הקשבתי. באמת. בכל אופן, אם מסתכלים על התמונה הכללית, אפשר לומר שהאלבום הזה מציג באופן דיי ברור – ולעיתים אפילו יותר טוב מהרגיל – את יכולותיהם של כל אחד מהאומנים ברפטואר ההולך וגדל של חברת Nuclear Blast.
אם Into The Light עשה זאת עבור חובבי המטאל המלודי, אז חובבי המטאל הקיצוני, בדגש על הדת', המטאלקור ומה שביניהם, ימצאו ב-Out Of The Dark הרבה להיטי חובה. Peter Wichers יצר פה אלבום בעל מקשה חזקה במיוחד ולמרות שאני לא חושב שבאמת אפשר לאהוב כאן את כל השירים, אני דיי בטוח שאפשר להכיר כמה להקות חדשות, או להתנסות בסגנונות אחרים – אני יודע שאני מאד נהניתי מהחוויה, אז עכשיו מגיע תורכם, צאו מהחושך ותחגגו עם Nuclear Blast כמו שצריך – עד 120, בובה.