O.S.I. – Free

פרויקט הפרוג המוזר ביותר של השנים האחרונות שייך ללא ספק לקווין מור, לשעבר קלידן של להקת הפרוג המצליחה בעולם, Dream Theater. קווין מור חבר למתופף של דרים, מייק פורטנוי, ולגיטריסט של Fates Warning (ג'ים מת'וס) ליצירת אלבום פרוג מוזר, אבל מדהים. לפני הכול, כמה מילים על קווין מור, לצורך הבהרה – האיש עזב את דרים ת'יאטר בשיא הצלחתה (לאחר עת הקלטת האלבום השלישי) מכיוון שלא התחבר לצד המתוחכם של הלהקה. לאחר תקופה בה הוא ניסה כל סם אפשרי, ונעלם קצת בפורטו ריקו, הוא החל להקליט אלבומים הזויים על בסיס אלקטרוני, שנשמעו כמו פסקולים לסרטים שלא קיימים. לא באמת ניתן להגדיר את האלבומים של קווין מור (או כמו שהוא מכנה את עצמו Chroma Key) – הם נשמעים כמו טריפ הופ משולב עם רוק רך, ג'אז ומה לא.

בשנת 2001, קווין מור חזר לעבוד עם פורטנוי. למעריצי דרים האירוע נשמע כמו חגיגה. אבל אז שמענו את הדיסק… Office Of Strategic Influence היה קשה לעיכול: מי שמכיר את Chroma Key הופתע לשמוע נוכחות מרשימה של גיטרות וביצועי תופים אופייניים לפורטנוי (אגרסיביים, מקצבים משתנים). האלבום ההוא היה פרוג רוק קליט, אבל עמוס באלקטרוניקה – רק אחרי כמה שמיעות יכולת באמת להבין את מגוון הסאונדים שהתחבאו בין העיבודים העמוסים. כל אלה, בשילוב עם ה-"שירה" ההזויה של מור (שנשמע כאילו הוא מרחף מעל האולפן… אין הגדרה יותר טובה מזו) יצרו אלבום מסקרן ומורכב. לפרקים הוא היה פרוג, לפרקים הזוי (השיר השלישי "When You're Ready") ולפרקים מרושע ("Dirt From A Holy Place"). נוכחותו של סטיבן ווילסון, סולן Porcupine Tree בשיר השביעי רק הוסיפה למימד הלא קומוניקטיבי של הדיסק.

אבל שלא יהיו ספיקות, האלבום הראשון של OSI הוא יצירת מופת, למי שלא מחפש לשמוע מטאל מוכר, ולא פרוג מוכר. אם להיות חוצפן, הדיסק הראשון שלהם היה מעין פינק פלויד על אסיד… אז מה שהחל כפרויקט חד פעמי מבחינת כל הנוגעים בדבר, הוביל לאלבום שני הנקרא Free, אבל הוא מתאר הכול חוץ מחופשיות. כרגיל אצל קווין מור, האלבום דכאוני, ומדבר על מחנק ואובדן עצמי בעולם מנוכר ומודרני. הבשורה הפעם היא ש-OSI הפכה להיות להקה לכל דבר, בערך. קווין מור וג'ים מת'וס עבדו צמוד יותר, ואכן האלבום פחות מתוחכם, ויותר כבד (כיאה למת'וס, גיטריסט מטאל לא רע בכלל). פורטנוי מתון יותר, ועל הבס אמון ג'ואי ורה, הבסיסט של Fates Warning.

השיר הראשון בדיסק" Sure You Will, נותן בראש – ריפים כבדים, פתיחה אלקטרונית מהפנטת, שיר הד בנגינג מפתיע, בהתחשב במה שקווין מור עושה בשנים האחרונות. גם השיר השני ממשיך את אותו קו בדיוק – ריפ גיטרה עצבני (שמזכיר בהתחלה את ספולטורה, רק נקי. ואז הוא מתפתח למשהו קצת יותר מתוחכם), תופים פשוטים יחסית, אבל הבי מטאל משובח. מה שמעניין בשירים הראשונים בדיסק הוא העובדה שהם קליטים – מילה שנשמעה כמו קללה עבור קווין מור בפרויקטים שלו, הופכת להיות כמעט מנטרה בדיסק הזה. למרות האגרסיביות בשירים הראשונים, אווירת הטריפ הופ של מור לא נשכחת – השירה שלו עדיין נשמעת חלומית משהו, ובסוף כל חלק בשיר יש אזכור אלקטרוני. השיר השלישי, "Go", הוא בלדה מדהימה, על טהרת האלקטרוניקה, שליין הקלידים שלה בפזון מעלה אותו כמה רמות – מעין שילוב של דפש מוד עם מאסיב אטאק, עם קצת נגיעות פיוז'ן רוק.

מיד חוזרים לאגרסיביות המפתיעה בשיר הרביעי "All Gone Now", שנשמע כמו שיר מהדיסק הראשון של OSI, רק כבד יותר – מתוחכם מאד, מקצבי תופים מפורקים, קלידים וגיטרה שמנגנים מקצב שנשמע אחר לחלוטין, ומעליהם קולו המהפנט של מור. "Home Was Good" הוא שיר טיפוסי לקווין מור מימי Chroma Key וכשמגיעים לשיר השישי, "Bigger Wave", אתה בטוח שזה עוד שיר טיפוסי, עד שה-C-Part לוקח אותך בחזרה למחוזות הפרוג החללי של OSI, עמוס בסאונדים אלקטרוניים. השיר התשיעי והעשירי ממשיכים את הקו ההזוי/מטאלי של הדיסק ולבסוף מגיע "Our Town", הבלדה שמסיימת את האלבום, מקסימה, מעין סאטירה על חיי מעמד הביניים האמריקאי, מנוגנת רק על גיטרה אקוסטית, עם השפעות קאונטרי.

לסיכום, חפשו, רכשו, וכמה שיותר מהר. OSI מבטיחים חוויה לא קלה, אבל בסופו של עניין, לא שמעתם כזה דבר אף פעם – פרוג רוק ניסיוני, מעין ספייס רוק אגרסיבי, שהופך את הסופר גרופ המוזר הזה לאחד הדברים הכי טובים שנשמעו במערכת שלכם. אני מודה, בתור חובב מושבע של פורטנוי, שבשמיעה ראשונה של OSI הראשון, לא הבנתי מה רוצים ממני, הייתי בטוח שאני חייב לצרוך כמה חומרים לפני שאני מתחיל להבין את הדיסק, אבל לאחר כמה שמיעות הרעיון פרח מראשי. מדובר באחד הפרויקטים המקוריים ששמעתי בזמן האחרון, והדיסק השני, למרות שהוא שונה מאד מהראשון (כאמור, הרבה יותר אגרסיבי, ועם זאת יותר קליט) מצליח בכמה מקומות להתעלות על ההישג של הראשון.