Obscura – Diluvium

Obscura הם הנסיכים השולטים בהיכל הכס הריק למדי של ז'אנר הדת' מטאל הטכני. הנה, אמרנו את זה, אפשר להמשיך קדימה. אפשר כמובן להסביר שהמקום בתכלס נבנה על ידי ארכיטקטים כמו צ'אק שולדינר או שופץ על ידי קבלנים כמו Atheist ו-Cynic, אבל מאז ומתמיד היה שם איזה ראש מועצה מכהן שבא ונעלם. Theory In Practice באו והלכו, Necrophagist באו והלכו – ואי שם לפני עשר שנים כולם אמרו על Obscura, "הו, הנה, לכם מתאים להיות ראש הועד המכהן של הדת' הטכני בעולם." גם כן מחמאה גדולה. הרי זו הבעיה העיקרית של הז'אנר, ששמים לו מסגרת, חליפה מעונבת, ואומרים לו "מעכשיו כולם יאהבו אותך בגלל איך שאתה נשמע."

הרי בדת' הטכני, שהוא ז'אנר מאתגר למאזין ולנגן גם יחד, הגבולות כל הזמן נפרצים מחדש. הנה, רק שנה שעברה Archspire הוכיחו שאפשר למתוח עוד יותר את הגבולות וגרמו ל-Obscura להרגיש קצת, וובכן, איך לומר זאת בעדינות, איטיים?

אבל הלהקה הזו סירבה להעלם מהאופק. גם אחרי חילופי הרכב לא קלים, בהם עזב אחד המייסדים וקול חזק בפני עצמו בשמי הז'אנר, Hanness Grossman, עוד אחרי האלבום Omnivium, או כאשר הגיטריסט / סולן Steffen Kummerer החליט לקחת את הלהקה למקומות פחות מחדשים מוסיקלית באלבום Arkoasis. להגיד שהם לא מחדשים לא אומר שלא היה ב-Obscura שום דבר פרוגרסיבי, להפך. הם התעקשו לסמן נקודות פרוגרסיביות לאורך האלבומים שלהם – בין אם זה בהצדעה ל-Death או Cynic, בין אם זה בלהשאר מעניינים מבחינה מוסיקלית, להשאר סופר-מדויקים ומרהיבים מבחינת נגינה וכמובן להוסיף מימד נוסף של טקסט חללי ובעל קונספט מרשים.

אבל זה השאיר את Obscura באותו המקום, למעשה. בעוד ש-Alkaloid של Grossman מתפתחת לכדי משהו מרהיב ומיוחד משל עצמה, Obscura פחות או יותר עשתה את הדבר הכי פחות "פרוגרסיבי", סלחו לי על הניסוח, שלהקה מהז'אנר שלה יכולה לעשות – וזה פשוט להדבק לחוקי הז'אנר כמה שאפשר.

זה לא שהיא עמדה בפני סטגנציה, יש להם רק ארבעה אלבומים ברפרטואר לפני אלבומם החדש, הבא בטור לא צריך להיות כל כך חריג ושונה מהנוסחה המקובלת, אבל עדיין – כאשר הז'אנר קורס תחת עומס להקות חדשות, וכל מה שיש לך להראות לרזומה זה כמה טוב אתה יודע לנגן (התשובה היא ממש טוב כבדרך אגב למי שלא ידע ש-Obscura מכילים נגנים מהחריפים ביותר בז'אנר כיום) לפעמים לעשות שוב את אותו האלבום זה ירייה ברגל. לא כך המקרה של Diluvium.

עם כל הנתונים שפועלים נגדם, הלהקה הצליחה גם להמציא חלק מעצמה מחדש, וגם להישאר נאמנים לתכתיבים שעשו אותה מה שהיא הייתה עד היום. Diluvium אולי אינו פורץ דרך ומרענן כמו ש-Cosmogensis היה, והוא אולי לא משוגע מבחינת נגינה כמו קודמיו – אבל הוא עדיין ממש משוגע מבחינת נגינה. רק שהפעם, Kummerer וחבריו החליטו להתמסר טיפה יותר לכתיבת שירים וריפים שקורצים למעט יותר סכמות מוכרות במטאל. יעני יש פה טיפ'לה אלמנטים של דת' מטאל מלודי, לא כזה שיגרום להגיד "מה אתם נהייתם לי In Flames עכשיו" אלא כזה שיזכיר לנו שגם Death בעצמם היו אחושילינג מלודיים לתקופות טובות במיוחד, וש-Cynic ידעו לכתוב פזמונים שנשארים לך בראש גם לאחר שנים, עם כל העובדה שהם יצקו מסרים מוסיקליים ז'אנר שכל הקטע שלו זה ללכת כנגד הפופ והמוסיקה הקליטה.

עוד מהשיר הפותח, Clandestine Stars יש פה המשך ישיר לסיפור המדע-בדיוני שהחל להרקם ב-Cosmogenesis והמשיך לכל אורך האלבומים שלהם. נדמה ש-Kummerer נעול על לסיים את הסיפור שלו ולהפוך את קרביו של כל הקונספט הקוסמי לפאסה ברגע שיסיים איתו. המלודיות שהוא ו-Rafael Trujillo שוזרים בסולואים נהדרים ובעבודת גיטרה מהפנטת היא בהחלט היתרון העצום ביותר שיש ללהקה הזו – אבל אי אפשר לפסוח על אף אחד מנגני העל של Obscura, אז פשוט תדמיינו שכולם מקבלים פירגון דומה. הפעם האלמנטים של Cynic, לדוגמת השירה הרובוטית מלאת אפקטים, מעברי ג'אז ופיוז'ן מהחלל (סליחה על ה-pun) ועבודת גיטרה מרגשת – כולם מקבלים את קידמת הבמה לעומת שנים עברו.

עכשיו, אם לדבר בכנות – Arkoasis התכתב מבחינתי עם עולמות דת' מטאל רחבים יותר, ובעוד שהוא אולי הרגיש יותר כמו מחווה לענקיות מפלורידה מלפני שנים, כולל שירים שממש נשזרו מריפים של Morbid Angel ולא רק Death ו-Atheist, הייתי הרבה יותר פתוח אליו משאר חובבי הלהקה, אבל אפילו אני חייב לציין שיש פה עליית מדרגה מוסיקלית. זה מתחיל עם השיר הפותח שמחזיק בסולו מעולה ופזמון שתופס אותך בכל הכוח – וממשיך דרך שירי דת' מטאל מצוינים כמו Emergent Evolution שפוקד את אותה המגמה רק מהר יותר, ושיר הנושא שאולי מעט את הקצב והמורכבות אבל לטובת התמסרות אמיתית לנוסחה של דת' מטאל טכני עד כמה שאפשר גם קלאסי.

גם באלבום הזה יש לא מעט הנחתות אקוסטיות – מאין קפיצות דרך בין פלנטה מוסיקלית אחת לאחרת, כמו ב-Mortification of the Vulgar Sun שמחזיק ביצירה הבומבסטית של האלבום – או שעבודת הגיטרות חוזרת להיות מוקד העניינים עם Trujillio הצעיר שמוכיח כמה הוא אחד מהרכשים החשובים ביותר בלהקה כאשר הוא בקלות מגיע למדרגות מרהיבות של עבודת גיטרה שאין לה מתחרים, כמו בשיר שיצא כסינגל, Ethereal Skies.

למרות שהאלבום מסחרר ומרהיב, ארוך (יותר מ-50 דקות של דת' טכני שנא בין מלודי למפלצתי) ומצוין, הוא לא בדיוק פסגת היצירה של הלהקה. הוא כן מלודי, קליט וכיפי יותר מאלבומיה הקודמים – אבל אף אחד לא בא לדפוק על דלתה של Obscura בשביל קצת הנאה קלילה ומוסיקה שתדבק לו באוזניים – ועם כל זאת, הוא לא באמת מאבד שום מומנטום ממה שעשה אותם עד עכשיו. הדבר היחיד שאולי מרגיש מעט מיותר הוא סולו הבס הסוגר את האלבום Last Farwell שמלבד להוכיח שגם הבסיסט המעולה של הלהקה, Linus Klausenitzer, יודע היטב את מלאכתו – הוא קצת מרגיש כמו קטע מעבר שלא מוביל לשום מקום, מאין מחשבה כלאחר יד שהוכנסה לאלבום בסופו ולא באמצעו וקצת בטעות. מלבד זאת – הלהקה שוב מצליחה לשזור יצירת מופת חריפה, כובשת ומצוינת מכל הבחינות. לו היינו מופתעים מהם כמו שהופתענו כאשר Cosmogenesis יצא, הוא היה הופך להיות גם אלבום השנה אצל מרבית כתבי המגזינים בעולם באשר הם, כולל עבדכם הנאמן – אבל מ-Obscura, כמו התלמידים המצטיינים של הכיתה, אנחנו מצפים כל הזמן ליותר. אולי כעת, כאשר הקונספט העשיר שנפרס על 4 אלבומים הגיע לסיומו – יוכלו Kummerer וחבריו לנסח קונספט מרשים חדש ויקחו את האגדה בהתהוות הזו לכיוונים חדשים לקראת אלבומם הבא.