Obsidian Tide – The Grand Crescendo

כמה זמן ישנתי מאז שהיינו פה בפעם האחרונה? לוח השנה טוען שעברו ארבע שנים מאז צאת אלבום הבכורה Pillars of Creation של שלישיית הפרוג הישראלית החביבה Obsidian Tide, אבל תיאוריות בפיזיקה שמשמשות בעיקר סרטי מד"ב על מסע בחלל ובזמן יטענו ששנת 2020 ארכה יותר משנה. בכל אופן התחושה היא שעבר נצח מאז שהחבורה סיפקה לנו חומר חדש למחשבה וכבר התחילה לרעוד הרגל בחוסר סבלנות.

אם כבר במד"ב ובמסע בזמן ובחלל עסקינן, נשמע אך ראוי שהרצועה הראשונה באלבומה השני The Grand Crescendo תעסוק בכדור הארץ המרחף בחלל החיצון, מעוטר בנופים שובים, בחיים חדשים ובכל טוב עד אשר הקידמה מביאה להריסתו. מתוך להקת ה-Progressive Death Metal וה-Post Metal שזכרנו מההוצאות הקודמות, צועקת לחלל האוויר השפעה של ה-Progressive המסורתי וה-Space Rock שקדם לו. אמנם אין דרך להשוות ל-Rush או ל-Dream Theater, אבל התחושה הכללית נותנת את הכבוד הראוי דווקא ליצירה הישנה ולאו דווקא ללהקות החדשות שבסוגה. כבר מהשיר הראשון ולאחר מכן לאורך כל האלבום ניתן להיזכר בנקודות העוצמה של השלישייה:

ראשית, מחלקת הקצב הנפלאה. בהאזנה שטחית יישמע כאילו ארז נדלר בתופים הוא זה שמאפשר לתפקידיו להיות פחות מורכבים על מנת לאפשר לשחר ביבר בבס להפגיז בליינים היצירתיים והמתבלטים שלו, אולם אל תאפשרו להם להוליך אתכם שולל. התחכום מופיע "בין הצלילים" ובעיקר בעיטורים כך שמצד אחד התחושה היא של מחלקת קצב הדוקה ומצד שני אחת שמצליחה למלא את החללים שיצרה לעצמה.

שנית, עוז אבניה הוא תופעה וחשוב שהדבר יאמר בבירור. בין אם מדובר על שירתו הנקייה כקריסטל הנותנת תחושה זכה ומכושפת אשר מקושרת בראשי ליצורי יער מיתולוגיים וקסומים ובין אם מדובר בגיטרה של קטעי סולו מפוצצי feel שמציגה אותו ללא עוררין כגירסה הישראלית של Brent Hinds מלהקת Mastodon או בגיטרה ריתמית בסגנון Frederik Thordendal מלהקת Meshuggah, האדם מביא איתו לחזית מוזיקליות מהפנטת ונעימה בה ניתן להיאחז גם בקטעים הקשים יותר לעיכול.

שלישית, הטעם המוזיקלי הרחב של חברי הלהקה והסיבה שאני מתעקש לטעון כי מדובר בהרכב שבבסיסו Post Metal. עבודת החליל הנפלאה של דניאל סאסי (Storchi) מכניסה ניחוח מזרחי. הקטעים האיטיים מציגים את אהבתם ל-Alternative Rock של שנות האלפיים ול-Shoegaze. ארחיק לכת ואגיד שאפילו דיסקו וג׳אז מציצים ברגעים מסויימים. המוזיקה האווירתית החללית איננה מטאלית פר אקסלנס. עם זאת, מרגע שנכנסים עם הגראולים של שחר אין כל ספק שמדובר ביצירה שבסיסה הרחב יושב ב-Heavy Metal מגניב ושמן. זאת הזדמנות טובה לציין את קטע ה-Long Distance Calling שבמעבר שבין ⅞ לבין 9/8 בשיר Beyond, קטע שנעשה במהרה הרגע החביב עליי באלבום ומבטא באופן המובהק ביותר את הזיקה ל-Post Metal.

לבסוף, השפה. לא זכורה לי להקה נוספת במטאל הישראלי שכותבת כל כך ברהיטות ובאנגלית ספרותית גבוהה עד כדי כך. מעבר לתחושה הבינלאומית שמתקבלת והקשר לתרבות שלא מסתפקת ביומיום, יש כאן עושר מילולי שמצייר הרבה יותר לעומק את מהות הנושאים, בין אם מדובר בתיאורי הכוכב, בפלישת הגורמים הזרים, בכוח הפנימי להמשיך למרות הקושי או, גולת הכותרת, באפוס The Field of Reeds המתאר את מסעו של ההורה המצרי בעקבות ילדו המת אל השאול – הכתיבה הטובה ביותר באלבום בה המילים מוצאות את דרכן אל מתחת לעור. המאזינים לאלבום ללא בחירה להתרשם ממילותיו גוזרים על עצמם חוויה חלקית.

עם כמה שמוזר לומר זאת, נקודת החולשה העיקרית שבאלבום הזה היא האלבום הקודם. האלבום הקודם והמצויין הוא אלבום קונספט המבוסס על ספר ועל כן מטבעו מגובש הרבה יותר קונספטואלית. די מוקדם בתהליך הצהירו חברי הלהקה על חוסר הרצון שלהם ליצור אלבום קונספט נוסף בשל המגבלות שהוא מביא עמו. עם זאת, אם הייתם מבקשים ממני לומר במה עוסק האלבום החדש, מה האמירה בו, באיזה מצב היו שרויים חברי הלהקה לאורך כתיבתו או מה עברו בחייהם, הייתי נאלץ בתבוסתיות לומר שאין לי מושג. לא הצלחתי להמציא לעצמי חוט מקשר או רוח כללית השוררת מעל האלבום ובאופן מסויים ניתן לומר שהוא אוסף שירים יותר מאשר אלבום עטוף סרט. כל שיר הוא חוויה (ולזכותם יאמר שהחוויות לא מנסות לשחזר את האלבום הקודם. הלהקה שמרה לעצמה הזכות לחקור מחוזות חדשים). הקישור ביניהם לא הדוק מספיק עד כדי יצירת חוויה אחרת. בעוד שאת האלבום הקודם ניתן לסגור כמו שסוגרים ספר, האלבום הזה מרגיש כאילו מישהו עוד עשוי להמשיך ולספר את הסיפור עד תתגלה תמציתו.

ואולי כאן טמון יופי נוסף שבאלבום. נאמר לי בעברי שאם אני רעב, כדאי לקנות מנת פלאפל ואם לא שבעתי לאחריה, מוטב לקנות רק חצי מנה. בעוד שאלבום הבכורה נותן מוצר שלם ומספק שהצליח להחזיק אותנו מרוצים לזמן לא מבוטל, האלבום The Grand Crescendo בצלילי הגיטרה האקוסטית של Miracles משאיר אותנו עם טעם של עוד ומעודד אותנו לצפות לבאות. מבלי לשחזר את יצירתם הקודמת, ההוצאה הזאת סולידית, מהוקצעת, מופקת היטב באופן כללי ומהווה אתגר בריא לחובבי המוזיקה והספרות על כלל רבדיהן. היא לא מנסה לשבור שיאים בכמות המשקלים המשתנים, הסולמות המוזרים או חקר צוואר הכלים, אך משאירה בידיה את הלגיטימציה להביע רעיונות הדורשים אוסף האזנות עד שיצליחו להתעכל כשורה.

אם יורשה לי להיות כן, לאחר שתי או שלוש ההאזנות הראשונות, בשלב בו אני מתחיל לגבש לעצמי דעה מוצקה על אלבומים שכאלה, כבר חשבתי שאיאלץ לקבוע לרעת האלבום שהאווירתיות גוברת על קלות החיבור לשיריו ושאין hook-ים ראויים להיאחז בהם. כל זאת עד אותו בוקר בו ללא כל התראה החל להתנגן הסינגל HALO CRVSHER בראשי על דעת עצמו והבהיר לי שזה לא המצב. חבריו לאלבום החלו להצטרף אט אט בימים שאחרי כדי לאשש את העניין. כמו אלבום Progressive Metal ראוי, מדובר בהשקעה. לחובבי הסגנון, ההשקעה הזאת משתלמת. ייתכן שהאלבום עוד ימשיך ויגדל עליי, אך כבר ברגע זה אעדיף לראות אותו כשני האהוב עליי מבין אלבומיהם ולא כאחרון בדירוג.

ארבע שנים מאז שיצא Pillars of Creation. תארו לעצמכם מה עוד עשוי לצאת לעולם אם מגפת ענק נוספת לא תעכב את המשכיות התהליך האמנותי של Obsidian Tide. אם נתייחס לשמו ולעטיפתו, The Grand Crescendo כנראה שאיננו נסיגה אם כי תהליך התגברותו של נחשול יצירתי שידאג לקטוע את שנתי פעם נוספת ולספק אוסף פניני פרוג משובחות בקרוב מאוד ואז נקום בחפץ לב לסקירה חדשה.