Omb – SwineSong

על Omb שמעתי לפני כמה שנים, אז נקראו בשמם המלא Of Marbles Black. אני כבר לא זוכרת מה שמעתי, אני רק זוכרת את התחושה של "הופה, מה זה", אותו ניצוץ נדיר כל כך שקורה רק אחת לכמה להקות, שהנה יש כאן משהו שאני ממש רוצה לשמוע. וכדרכן של להקות ישראליות, גם Omb משכו את הזמן באיטיות מרגיזה עד שהוציאו אלבום, הם אולי כבר עשור ביחד ועברו תחלופת נגנים ואת כל הבלגן הרגיל שכל להקה עוברת בדרכה אל הפלסטיק הנכסף. בנתיים הספקתי לראות את הסולן שלהם דודאבי (וידי) דולב בכמה הזדמנויות על הבמה, עם Reign of the Architect, Capricia ועוד, מה שרק חיזק אצלי את התחושה שאני ממש רוצה לשמוע את זה – פשוט כי עוד לא ראיתי זמר ישראלי שלא רק מחזיק בחתיכת ווקאלס היסטרי עליו, אלא גם מסוגל להביא את כל הטירוף שלו אל הבמה ולא להתבייש בזה. חוץ מוידי, Omb כוללים עוד שלושה אנשים המוכרים ליודעי דבר בסצינה הישראלית – אור רוזנפלד הבסיסט, יובל "בולבול" תמיר המתופף (Reign of the Architect, Dark Serpent) והרכש החדש יובל קרמר הגיטריסט (Reign of the Architect, Amaseffer) שלא היה חלק מההרכב המקורי אך עזר בהקלטות ובסאונד לאלבום וכעת נחשב לחבר להקה מלא.

האלבום SwineSong יוצא בהוצאה עצמית בשם Ward7, שעדיין לא ברור מה היא ומי היא, ומשתתפים בו גם אמנים אורחים כגון חנן אברמוביץ' (Amaseffer), נעמה וויזל (Capricia) ועוד שמות מוכרים יותר ופחות מהסצינה הישראלית. עד כאן נשמע כמו אלבום פרוג מטאל טיפוסי – רק ש- SwineSong לא יכול להיות ההפך הגמור מזה. בתוך שכבות על גבי שכבות של תעתוע, טירוף, קיצוניות, בלגן רגשי ומה לא, מצאתי את עצמי הולכת לאיבוד בחיפוש אחר המטרה של כל זה, כשאני שוב ושוב נתקלת בפורטרט העצמי ש- Omb מנסים לצייר, משהו אמורפי, גרוטסקי, מפחיד אך כל כך מושך – הממשיך להשתנות ללא הרף עם כל האזנה נוספת. חוץ מזה, אין משהו שאעריך יותר מליריקה שכתובה היטב, מה שכל כך חסר בימינו – וזו הלהקה הישראלית הראשונה שבאתי אליה בדרישה של "מילים, עכשיו!" התענגתי על הליריקה של Omb, יחד עם המוזיקה וגם לחוד, מצאתי את עצמי מנסה לפצח צפנים ולמצוא רמזים ספרותיים – מה שלא עשיתי כבר שנים כי לא היתה ליריקה ששווה את זה מספיק – אז הפעם התנפלתי על זה בשתי ידיים. השילוב הזה, של ליריקה עם אמירות חזקות יחד עם מוזיקה שלא מפחדת ללכת למקומות הכי חשוכים, יוצר חוויית האזנה שכמותה לא היתה לי כבר הרבה זמן, ומציבה את Omb בעמדת הלהקה הישראלית המבטיחה ביותר שיצא לי לשמוע עד כה.

את SwineSong צריך לשמוע בחלקים ופיסות מכיוון שהוא כל כך משתנה מסביבך בכל רגע. כבר בפתיחה נופלת עלינו מלנכוליה כבדה, עם ואלס של כלי מיתר, פריטה נוגה, ומינימום שירה, אך יש משהו לא נעים במלנכוליה הזו, משהו מפחיד ובלתי פתור. מכיוון שהאלבום תזזיתי מאוד, אני נאחזת בכל פיסת מלודיה שיש בו (ויש לא מעט), קל לזכור אותן וקל להתחבר אליהן והן מהוות נקודות עוגן בטירוף הזה שנקרא Omb. כבר ב- "These Walls…" קורים שני דברים: נשבר לי קצת הלב ואני ממהרת להתייחד עם הליריקה, הכתובה כמו פואמה כואבת למרות שחלקה נצרח החוצה. על הדרך אני מבינה שחלק ממגוון הנושאים שהאלבום נוגע בהם (מערכות יחסים, מיניות והרס עצמי יהיו רק חלק קטן מהם) – מדובר כאן גם בארס פואטיקה דהיינו הכתיבה על תהליך היצירה עצמו, נושא שמעסיק אותי מאוד מגיל 17 בערך. קל לי להתחבר למילים דוגמת " The ink is my blood, and words I am bleeding" וזה הרגע הראשון מיני רבים באלבום הזה בו אני מרגישה הזדהות עמוקה, ממש חלק מזה.

שיר שגם יצא לאוסף בינלאומי וכנראה מזוהה עם Omb בצורה החזקה ביותר הוא "An Ordinary Caveman Sings an Ode to Obsession", אולי הכי פרוגרסיבי ומשתנה באלבום, אך עבורי הוא דווקא לא היה אחד מהבולטים בשמיעה ראשונית. הוא כן מכיל קשת שלמה של רגשות וביטויים, אבל מרוב דובים אני לא רואה את היער והיה לי קשה בהתחלה למצוא בו את הידיים ואת הרגליים. אם מתאמצים לחפש, דווקא יש בו עניין ודרמה והמון אמירה, במיוחד מאמצע השיר עד סופו, שמספר על צחנת ביבים ואלוהים וחיפוש אהבה נכזבת בפחים ועצב וכעס שמתפרץ החוצה בבת אחת, או אז זה "בדיוק שם" – רק שלוקח זמן להגיע ל"שם" הזה.

לעומתו, "Mother Gazelle, Father Horse" תפס אותי מיד. הוא משתמש בג'ונגל שלם כדי להעביר נקודה בוערת – ניסיתי להיות כמו שרציתם וזה לא מספיק. השירה גם היא כואבת, המוזיקה מינורית ומתוחה, הרבה נוכחות של קלידים אקספירמנטליים והאווירה הכללית היא של ריקוד משוגע בגיהנום הפרטי שלך. דווקא בגלל חוסר הנוחות שהשיר הזה מעורר היה לי קל להתחבר אליו במיידי, במיוחד עם משפטים מבריקים כגון " Statues made love – stitches were born" (ללא ספק, וידי הוא אולי הכותב המוכשר ביותר שיצא מארצנו הקטנטונת), הוא גם קצר יחסית וקל להתחיל לעכל את האלבום מהנקודה הזו.

אחד השירים החזקים ביותר באלבום הוא "Someday My Prince Will Come", השילוב של האגדה עם המודרני, של המלודיה הנוגה עם הכאסח והבלגן של הדיסטורשן, הפרוגרסיב שכל הזמן משתנה לי מתחת לידיים כאילו היצירה הזאת קמה לתחיה ממש, והמנטרה המדהימה שחוזרת על עצמה שוב ושוב – עד מהרה נשבר לי הלב בשנית, ואני רק רוצה להשאר עוד קצת שם, עוד קצת לחזור על המנטרה שתפסה אותי ברשתה. דווקא על רקע האקספירימנטל והשינויים התכופים שיש ב- SwineSong המנטרה הזו בולטת כל כך ופוגעת בדיוק במקום. יש כאן קצת יותר מדי שינויי מקצב ואופי לטעמי אבל זה עדיין לא גורע מהחוזק של המוטיב החוזר שהמשיך להתנגן לי בראש הרבה אחרי ההאזנה. יש כאן גם יופי של עבודה מבחינת הנגנים המהווים יחידה מאוד מגובשת שלא זזה מילימטר מהמטרונום – ווידי מוכיח את עצמו כזמר מדהים בעל מנעד רגשי שכמוהו עוד לא שמעתי כאן (שלא לדבר על המנעד הטכני שלו). נעמה ווייזל שמצטרפת לתת נופך נשי לשיר הזה הופכת את הכל לקסום הרבה יותר, בקצרה: זה אחד השירים הבולטים שבהחלט לקחתי איתי הלאה.

שמות השירים מצליחים להעיד על אופיים, וכך "A Smaller Dose Of Tyranny" לא רק שחצני אלא גם ממש מצליח להפחיד אותי. זה מתחיל כמו משהו שלקוח מהאלבום האחרון של Pain of Salvation, הופך להיות גרוטסקי כמו Mr. Bungle ובשאגות שלא היו מביישות את Opeth מצליח לפרוט על עשרים נימי רגש בו זמנית. זה מה שמרשים כל כך אצל Omb – לא משנה אם הם מלטפים או צורחים עליך, אם הם מנעימים את זמנך עם פריטה סופר מסובכת במקצב משתנה או שהם מרימים מעלה את כפתור הגיין – הם פוגעים. זה מה שקורה כשמשלבים יחידת קצב אימתנית עם גיטריסט שלא פוחדים מכלום עם זמר שהוא מעל הכל שחקן שלא מפחד מכלום, הייתי אומרת אפילו – פסיכי לחלוטין.

שלושת השירים הבאים הצליחו קצת לאבד אותי, הם פשוט היו לי מוזרים מדי וכנראה ייאלצו לשקוע עוד קצת, אבל השיא מבחינתי הגיע בשיר האחרון, "The Cricket’s Broken Violin". הליריקה גם כאן, מאוד ארספואטית, מאוד רוויה בביקורת עצמית ובחקירת ה"מי אני, מה אני" וכל זה חבוי בתוך משל שצריך לחקור כדי להבין (וכמובן שפשוט חגגתי על ההזדמנות להתעמק בשאלה "למה התכוון המשורר"). כשאותו צרצר מטאפורי מת ונקבר בגפרור ואותו יוצר מיוסר מתוודה שכל חייו ימשיך לרדוף אחרי יצירתו הבאה, הלב שלי נשבר בפעם השלישית והרביעית והחמישית וכשהאלבום מסתיים אני לא יודעת איך להתמודד עם השקט הפתאומי, אחרי מסע עוצמתי ואובר-רגשי שכזה.

קשה להגיד כמה משפטים על כל שיר ולתמצת בכך את המהות של SwineSong, אם כי ברור לי שזה אינו אלבום שיתחבב מיד על כל מאזין. אם ברצונכם להקשיב למשהו שונה מהרגיל, שאולי יזעזע אתכם ואולי יהיה שונה ממה שאתם רגילים אבל מה שבטוח, לא תוכלו להשאר אדישים אליו – אז קחו את המסע הזה. הביקורת היחידה שלי לגביו תהיה בעניין האקספירמנטליות, שלטעמי בכמה קטעים יצאה מכלל שליטה עד כדי חוסר בהירות. לעיתים אעדיף מנטרה וחזרתיות שתחלחל לאט על פני אוסף של קטעים ותמונות שמתחלפים לי מהר מדי לפני שהספקתי לתפוס משהו, ואני מוצאת את עצמי כמה פעמים לאורך האלבום אומרת "אבל רגע…" והתחושה כבר נעלמה לפני שהספקתי לנוח בה קצת. נכון, זה אמנם משיג את המטרה שהם רצו להעביר – חוסר יציבות, תזזיתיות, ADHD או איך שלא תקראו לזה, אבל אני תוהה האם החוויה יכלה להיות עוצמתית אף יותר לו היתה ניתנת ההזדמנות להתקבע בתבנית לפני שהיא פרחה לה והתחלפה במשהו אחר לגמרי. במובן הזה SwineSong דומה לים גועש, זורק אותך לכאן ולשם ללא ידיעה לאן בכלל אתה אמור להגיע, והייתי רוצה לדלג קדימה בזמן ולדעת איך האלבום הבא שלהם יישמע, אחרי שפרקו את כל הסערות החוצה והאם מה שנשאר יהיה ממוקד מטרה ובוגר יותר.

למרות החסרון הזה ואולי בגללו – אני עדיין רוצה להקשיב שוב ושוב ולפצח את הקוד ש- Omb מכתיבים, להרגיש מה שהם רוצים שארגיש, גם אם זה אומר לנסות לברר קודם מה הם בכלל רוצים שארגיש, וגם אם לא הכל ברור וידוע כאן, זה בהחלט אמיתי, כן, משכנע, חשוף – התמצית של כל הדברים שהופכים להקה לאחת ששווה לנעוץ בה שיניים ולדבוק בה להרבה מאוד זמן. מה שבטוח הוא ש- SwineSong נהיה לעיס יותר ויותר עם כל האזנה וככל שהאוזן מתרגלת אליו הוא פוגע אפילו עמוק יותר. דבר אחד בטוח: לא רק שהלהקה משלבת נגנים נהדרים, רוחב יריעה מחשבתי, דיוק טכני, זמר מדהים וליריקה שבאמת שווה לקרוא גם בנפרד – זה גם האלבום הכי טוב של להקה ישראלית ששמעתי בשנים האחרונות, ואני לא מפחדת לחתום על זה.