Onslaught – The Sound Of Violence

אם להיות לגמרי ישרים עם זה, Onslaught הבריטים מעולם לא היו אחת מלהקות הט'ראש הטובות בעולם. נכון, ההרכב הוציא 2 אלבומי ט'ראש שנחשבים לקלאסים בשנות השמונים – Power From Hell ב 1985 ו The Force ב 1986, ואלבום אחד שנחשב לתועבה ויריקה בפני אלי המטאל – In Search Of Sanity מ 1989, אלבום שהושפל ונדחה ע"י קהילת המטאל עד כדי כך שהוא הוביל להתפרקותה של הלהקה, אבל בעיני גם אותם שני אלבומים מוקדמים הם לא ממש קלאסיקות של הסגנון או מהטובים שיצאו בשנות השמונים. אגב, לגבי אותו אלבום אחרון וסופה של הלהקה – בראיון שעשיתי עם מנהיג הלהקה, הגיטריסט Nige Rockett לפני כמה שנים, הוא הסביר שהייתה זו חברת התקליטים של הלהקה דאז שדרשה שההרכב יפטר מהסולן הלא מלודי Sy Keeler, ויחליף אותו ב Steve Grimmett, סולן מלודי מעולה מלהקות כמו Grim Ripper לשעבר, מתוך מטרה להישמע כמו Metallica ולמכור מיליון עותקים. הניסיון כמובן כשל, וחברי ההרכב מעדיפים לשכוח את האלבום ההוא.

13 שנים אחרי ההרכב התאחד במפתיע, כולל Keeler, והוציאו אלבום ט'ראש חזק ומפתיע ב 2007 – Killing Peace. שוב, לא אלבום גאוני מסוג אלבומי הקאמבק של להקות כמו Overkill או Heathen, אבל בהחלט ט'ראש מהיר וכבד, פחות מלודי מזה שעשתה הלהקה בסוף חייה הקודמים אבל מופק היטב, מנוגן היטב ולא רע בכלל. איכשהו ההרכב הזה, שהחל את דרכו ב 1982 ומורכב מאנשים בקצה העליון של שנות הארבעים שלהם, הפך להרכב עכשווי לכל דבר, כולל הופעות פסטיבלים בלתי נגמרות, עמודי Twitter ו Facebook מעודכנים ומעוצבים וסיבובי הופעות באירופה ובארה"ב לצד כמה הרכבים עכשוויים לחלוטין – משהו ללא ספק עבד כאן.

העובדה שאנשים בגילאים האלו הצליחו ליצור הרכב שנראה היה שמת – כמו רבים אחרים בשנות השמונים, ולעשות אותו להרכב מטאל פעיל במיוחד שחורש את העולם בהופעות, היא בעיני חתיכת נקודה לטובת הלהקה, ואם נוסיף לכך את זה שהלהקה, שמעולם לא הייתה בעיני אחת הגדולות של הט'ראש הבריטי, הצליחה למצב עצמה כמובילה בז'אנר, אז בכלל יש צידוק להעריך אותה ואת חבריה. עוד 4 שנים, ועכשיו מגיע The Sound Of Violence, שבגדול אפשר לומר שממשיך בדיוק את אותה הדרך: ט'ראש מהוקצע, מהיר למדי, לא מלודי במיוחד אבל עדיין קליט ואיכותי, הפעם עם סאונד כבד יותר, פרי יצירתו של Jacob Hansen, מי שהפיק בין השאר גם נציגנו המקומיים Prey For Nothing.

היישר מהדקה הראשונה של Born For War יש מילה אחת שלא רק נזרקת באוויר למאזין, אלא יותר מוטחת בראשו כמו אלת ברזל עטופת מסמרים: Slayer. מהטקסט, עד הריפים ומהירות ההגשה, מדובר בט'ראש זועם שיזכיר לא מעט פעמים את Slayer, רק עם ביצועי גיטרות מלודים יותר מאלו של החברים King ו Hanneman. שיר הנושא, כמו זה של האלבום הקודם, מגיש פזמון מלודי יותר, מלווה שוב בבתים מלאי חמת זעם וריפים שאמנם לא מחדשים כלום, אבל עדיין מייצרים ט'ראש ברמה גבוהה מספיק כדי להיות מהנה. Code Black – שמגיע אחריו, הוא ככל הנראה אחד מהרגעים המוצלחים ביותר של הלהקה הזו, השיר מכיל שילוב של ריפים ששוב לקוחים ישירות מהצד האמריקאי של הז'אנר, עם השפעות ישירות של Slayer ו Exodus והגשה קודרת ואפלה אפילו מזו שבמרבית שיריה האחרים, ללא ספק אחד מרגעי השיא של ההרכב הוותיק הזה.

אני חייב לציין לטובה את הטקסטים של הסולן Keeler, בשיר כמו Godhead, שמתאר היטב את השנאה שהוא רוחש לנצרות, לדת – וכל מה שאלו מייצגים, שורות בנויות היטב כמו Spreading the disease is the coming of Christ מחזירות אותי לימים היפים של Slayer ותקופות שבהן לטקסטים הייתה משמעות של ממש במטאל, ימים שבהם המסרים הפוליטים התקיפים של הז'אנר התיישבו עם המוזיקה האגרסיבית וגרמה למאזין לרצות לצאת לרחובות ולהתמרד באופן אקטיבי נגד שלטון מושחת או דת רקובה. את האלבום מסיים קאבר שעליו דובר לא מעט לשיר Bomber של ענקי המטאל הבריטים Motorhead, עם הופעת אורח של Phil Campbell, הגיטריסט של Motorhead עצמה, בשיר כזה קשה לפשל, והט'ראשרים הבריטים הוותיקים בהחלט נותנים לו זריקת אנרגיה מכובדת.

לסיכום, הם עדיין לא מענקי הז'אנר, אבל לדעתי מדובר באחת הלהקות היחידות שמשתפרות מאלבום לאלבום גם אחרי כמעט 30 שנה, והאלבום הזה הוא צעד חשוב בכן להפוך אותם ללהקה שהמעמד האגדי שלה בז'אנר הוא לא רק הייפ, אלא דבר מוצדק.