Opeth – Damnation

אופת' היא להקה שקשה, ממש קשה לשנוא. הם טוו את הקריירה שלהם בהצלחה, החל מדת' מלודי בצורה האפית ביותר שלו באלבום הבכורה שלהם מ1995, הלא הוא Orchid דרך פיסות מופת סיפוריות ואווירתיות במיוחד, המשלבות בין מוזיקת דת' מטאל, דום מטאל, פרוגרסיב מטאל, פרוגרסיב רוק והארד-רוק ישן באלבומים כמו My arms, your hearse או Black water park אשר נקרא על שם להקת פרוג-רוק גרמנית משנות ה-70, עד לשני האלבומים האחרונים שלהם, Deliverance הכבד, ואחיו השקט Damnation.

הרעיון החכם ביותר שאופת' יכלו לעשות בלי להתלות על ידי הצלבנים של עולם המטאל, אשר היה צולב למשל כל להקה אחרת כמו Dark tranquility או Borknager שבלאו הכי מקורבות לעולם הפרוג-רוק, אם היו מוציאים אלבום שכולו, איך ננסח זאת בעדינות – אקוסטי, היה כמובן להכריז מראש – "תקשיבו אנשים, עד שנת 2003 יצאו לנו שני אלבומים. אחד מהם יהיה הכבד ביותר שלנו, והזה שאחריו, יהיה הכי פחות כבד שלנו." הסרת העוקץ מההמתנה הזאת למעשה היא אולי לא טריק שיווקי, אבל היא הוציאה את ההלם מהרבה מאד מעריצים ותיקים של אופת' – שמעריכים אותם על כל מה שהם עושים – או על החלקים הכבדים / רכים שלהם בלבד.

עוד רעיון חכם, בליבו של הקודם, היה לפרסם את התוצר הכבד יותר קודם, כדי לא לאכזב את מעריצי הדת' מטאל של הלהקה, ולרצות את אותם פיות רעבים קודם לכן. האלבום הקודם היה אלבום דת' מטאל רווי טכניקה, בניית שירים חכמה, מאתגרת ועם זאת גם זורמת ונוחה לשמיעה, מה שאופת' תמיד יכלו לעשות (ובהתגלמות הפשוטה של ההתממשות בדבר – יצירה של 15 דקות שלא שמים לב שהזמן עובר בה).

קשה להצביע מה בדיוק מייחד את אופת' מעל כולם בסצינה השבדית. אולי זו עבודת הגיטרה המגוונת, הנוטה מאד לדום/דת' מטאל עם נגיעות של פרוגרסיב רוק כמו The flower kings פוגשים את Paradise lost , אולי זה ההתעסקות הבלתי פוסקת שלהם בדימויי מזג האויר והסביבה על מהות האדם, והשתקפותו דרך עינית עולם הדימויים הזה בין שני הקולות של מייקל הסולן – האחד נוגה ועדין, מלטף ומחבק והשני הוא גראול מפלצתי מגורגר ואכזרי.

כך או כך, אופת' שינו עורם קלות באלבום החדש, Damnation – כאמור, והסירו את הצד העוין בהם, את הצד שעשה אותם למעשה להקת מטאל, ומעל הכל, בסופו של דבר, להקת דת'-מטאל. האלבום החדש מזכיר בהחלט הרכבי פרוג-רוק של סוף שנות ה-70, אתם ודאי מכירים את כל התזות המוזיקליות שצצו בעקבות ההצלחה של פינק פלויד כפטריות הגשם. אבל מה שהלהקות האלה כיום מנסות לשחזר ללא הצלחה במאבק נואש על החזרת הרטרו של הרוק- דווקא אותה להקת דת' מטאל משבדיה, מצליחה להחיות באותה אותנתיות מקורית שמזכירה את King Crimson ואת Camel.

האלבום נפתח עם השיר על משקלי ג'אז Windowpane שנע בין קלידים אווירתיים לבין נעימת גיטרה דיסוננטית ונקייה. קולו של מייקל הגבר מצליח להשאר ענוג וקליל ועם זאת לא מאבד את עוצמת רפרטואר העבר שלו, שכמובן כלל את כל אותן שאגות – שקשה לחבר בראש כיצד העדינות הזאת נמצאת גם בחיה הרעה של שם.

דרך שירים עוצרי נשימה כמו Death whispers Lullaby או Rid the disease המדהימים וגם דרך התנסויות בשירים שנדמים לרגע כמושפעי רדיו-הד, אופת' מצליחים לשמר רמה כה גבוהה של האישיות המוזיקלית שלהם בתחום שברמת העקרון זר להם, או לפחות לא אמור להיות כה טבעי להם – ודווקא שם הם מראים חייל שרבים וטובים באופן התיאורטי – בתחום שלהם – כשלו כחובבנים.

האלבום הזה של אופת' בהחלט לא נועד לבחור חובב מטאל מרושע, שמנת חלקו היומית נעה בין Sodom ל Morbid Angel , כי אופת' פה בהחלט לא מתקרבים לכל דבר שאפילו ניתן להחמיא לו כמטאל. ולא משנה איך מביטים עליו. אין אני פוסל את האלבום הזה, אך מקומו רהוט לצד שורות של להקות כמו Rush או Yes ולא לצד In flames לדוגמה- הוא פשוט התנסות בתחום וז'אנר אחר- ועד כמה שהיא מוצלחת היא איננה מתאימה למטאל.

אך כמובן (ובעיקר כדי להראות שאני רחב-אופקים ולא פותח וסוגר את היום רק עם ת'ראש מטאל לפנים) אוכל לומר לכם שהאלבום הזה הוא קרוב למושלם בתחומו שלו – כל עוד כמובן אתם לא מחפשים את האופת' הרגיל שלכם. מעריצי אופת' דווקא בקלות יוכלו להנות פה מהאלבום, מכיוון שהם כבר התרגלו בעברם לשירים בסגנון עוד באלבומים קודמים כמו Harvest, Benighted, Still day beneath the sunודומיהם.

הדבר העיקרי שמרחיק את אופת' באלבום זה משלמות על הווייתה, מפיסת אווירה מוחלטת שתשים את Agalloch בכיסה הקטן ותטביע את Green Carnation בגיגית שבחדר האמבטיה, הוא העובדה שקשה להעריך את הטעם המתוק של האלבום בלי קצת מרירות. היתרון המהותי של אופת' היה דווקא השעטנז היחודי בין דום/דת' מטאל כבד איטי ומלודי לבין רוק פרוגרסיבי בניחוח ישן. למרות שהבלדות של אופת' לדעתי היו היצירות היותר מוצלחות שלהן, זה עדיין משאיר את אופת' חצויים, לא שלמים ועם טעם קצת ריק בפה.

ללא העוצמה של הדת' מטאל שהיה באופת' קשה להעריך בצורה מלאה את האלבום Damnation , וחבל כי מדובר ללא ספק בפיסה שעולם הרוק הפרוגרסיבי חיכה לה זה זמן רב, ומדובר ללא ספק בפריצת דרך עבור להקת מטאל – בייחוד עם כוונתם לחזור לסגנונם האגרסיבי מלודי משהו ברגע שהם מסיימים את סיבוב ההופעות הזה,

מלוא תקוותי שאין אופת' מתכננים להמשיך ולדבוק בקו המחשבה הזה לאורך זמן ושמדובר ביצירה חד פעמית שאופיה המדהים גם נתון לערך שהוא חד פעמי. אני מתקשה להאמין שעוד אלבום בנישה ישנה, קליל לשמיעה ונוגה יצליח להשפיע עלי ועל קהל המאזינים הרחב של הלהקה באותה עוצמה- אבל מצד שני- מדובר באופת'. הם ללא ספק יודעים מה הם עושים.