Opeth – Heritage

אפילו בתחילת דרכה, אי שם בשנות ה-90, היה ברור ש-Opeth אינה "עוד להקת מטאל". אלבומה הראשון, Orchid, אמנם נפל בדיוק לקטגוריה "פרוגרסיב דת' מטאל", אך לא הפך קל יותר לעיכול בשל כך. כבר עם שחרור אלבומה השלישי של הלהקה, Still Life, הסתמנה תחילתו של שינוי מוזיקלי. אף על פי כן, למרות ששולבו בו שירים אקוסטיים כמו "Benighted" ושירת קלין שבאה לידי ביטוי בעיקר ב"Face Of Melinda", המשיך Mikael Akerfeldt (הסולן, הגיטריסט, ומלחין המוזיקה העיקרי של Opeth) לשמור את רוב רובו של האלבום על טהרת הדת' מטאל- פיצוצים, אגרסיות, וחומות סאונד בלתי חדירות.

ההפתעה האמיתית הגיעה שנה לאחר שחרור יצירת המופת Deliverance, שהתאפיינה בשירים בועטים כמו "Master's Apprentices" ו"Wreath", כשהיצירה השקטה היחידה היא שיר קטנטן בשם "For Absent Friends", שנמשך פחות משלוש דקות שלמות. במקור, הוקלטו רוב השירים מ-Damnation במקביל לDeliverance, אך האלבום האקוסטי המלא ראה אור שנה לאחר מכן, כשעל הפקתו חתום לא אחר מהגאון Steven Wilson (המוכר בעיקר מלהקתו Porcupine Tree ומהפרויקט המשותף עם אביב גפן, Blackfield). אותה הרפתקה אליה יצאה Opeth במטרה להקליט אלבום אקוסטי מלא הוגדרה כהצלחה מסחררת, בזכותה נולדו שירים בלתי נשכחים כמו " Death Whispered a Lullaby" או " Ending Credits", שהמיסו את השחורים בלבבות.

נדמה שהכול היה טוב ויפה, והחברים ב-Opeth חזרו להרעיש עם Ghost Reveriesהמסורתי יותר. לאורך כל התפתחותה של הלהקה שולבו השפעות שונות- בין אם דובר בג'אז ורוק מסורתי יותר, בין אם דובר בפולק שהורגש בעיקר במחלקת הגיטרות, אבל אפילו לאחר שיצא Watershed מעורר המחלוקת אי אפשר היה לומר שנעשה כאן מעשה Metallica, חלילה. הלהקה השתנתה, התנסתה, התפתחה, ובלי ששמנו לב מונח לפתחנו אלבום חדש, Heritage, שנשמע מאוד כמו Opeth, וגם כמו הרבה דברים אחרים. עד כאן העובדות. אומרים ש-Opeth הפכה לחבורה של הומואים, אבל כפי שלא הייתי רוצה לראות את חדר המיטות של Burzum מבפנים, נניח, גם זה של Mikael Akerfeldt לא מעניין במיוחד. אומרים ש-Opeth התבגרה, אבל התבגרות היא דבר שקורה בחיים, לא במטאל.

השירה באלבום Heritage, באופן גורף, היא שירת קלין. לא ברור אם הגראולים ננטשו לנצח, אך מסתבר כי גרון האימים של Mikael Akerfeldt מסוגל להפיק קולות שירה שלא היו מביישים כמה שמות גדולים בתולדות המטאל. טווח השירה שלו גדל באופן משמעותי, ומאפשר לו לצלוח גם את החלקים שלולא כן היו "עולים" לגראולינג. בנוסף, הלהקה קלטה לשורותיה את הקלידןJoakim Svalberg, שינוי ראוי לציון מכיוון שהקלידים ממשיכים לקבל מקום משמעותי בלחן. הסאונד רך יותר מזה שאפיין את אלבומיה הקודמים של הלהקה, ומזכיר בעיקר את Watershed, אף על פי שהוא הרבה יותר מדויק. על המיקס חתום Steven Wilson, שלאחרונה מקיים עם Akerfeldt חברות מסוימת נוסף על שיתופי הפעולה המוזיקליים הפוריים ביניהם. פעם נוספת הוא מנווט בים האפשרויות ויודע לאן לכוון את עצמו בעבודה עם Opeth, ודואג שהאלבום יישמע בדיוק כמו שהוא צריך (בהזדמנות זו, ללא שמץ התחסדות, אמליץ על רכישת עותק מקורי).

האלבום נפתח בקטע קלידים קצר הנושא את השם "Heritage". הבחירה לפתוח בקטע אינסטרומנטלי קצר ושקט מנוגדת לעבודתם של Opeth עד כה. הנגינה מכניסה את המאזין לאווירה מסוימת, ומכוונת זרקור אל מהותו של האלבום- הצדעה למורשת מוזיקת הפולק השוודית ששולבה לאורך האלבום, מורשתם של חברי הלהקה. בדילוג מהיר נכנסות הגיטרות ואחריהן התופים ישר אל הריף הקטוע בו נפתח השיר " The Devil's Orchard", סינגל האלבום. המשך השיר סוחף ומרתק (כך גורמים ל-6:40 דקות להרגיש כמו בקושי שלוש), כאשר הריפים בעלי הסאונד המוכר מתובלים על ידי קלידים בסגנון ג'אז בעלי סאונד קריסטלי שלא עוזב את האוזן. השירה, כאמור, מצוינת.

השיר הקצבי ביותר באלבום, ומנגד- אחד מהקצרים ביותר, הוא "Slither". רמת האנרגיה מגיעה לשיאה בסולואים מתפתלים בניחוח דת' מטאל מהסוג המלודי, וריף אקוסטי מלווה את היציאה מהשיר. כאן כבר ניתן להבחין ביתר שאת ש-Opeth מאמצת סאונד שונה. השיר לאו דווקא מייצג את השינויים שעברו על הלהקה, אבל בהחלט פועל על מנת להדגיש אותם. זה לא נשמע בדיוק כמו Opeth, אבל גם לא כמו שום דבר אחר. היצירתיות של חברי הלהקה מאפשרת להם ליהנות מההתנסות ועדיין להישמע טוב ולתת בראש, באופן הכי פחות יומרני שתוכלו להעלות על דעתכם.

השיר הבא, "Nepenthe", נותר שקט למדי לכל אורכו (5:40 דקות). התיפוף קליל, בסגנון ג'אז, והכלים העיקריים בו הם גיטרה חשמלית בלוזית משהו, והקלידים שתופסים את קדמת הבמה. הריפים מוצלחים, קולו של Mikael Akerfeldt מכשף, ובין שירת הבתים יש אווירה של ג'אם בין הנגנים (השאלה נוספת ממסורת הג'אז?). לא הייתי אומרת שזה אחד השירים המוצלחים באלבום, בניגוד ל"Famine". מדובר בשיר הארוך ביותר באלבום (כמעט תשע דקות), אך לא חסר מה לאהוב. השיר נפתח בתיפוף שבטי שנקטע במפתיע על ידי הקלידים (הפעם בצליל פסנתר, שמחמיא לשיר יותר מאותו סאונד קריסטלי בו נוהג Joakim Svalberg להשתמש על פי רוב). לאחר קטע שירה שקט נכנסת הגיטרה החשמלית, ולאחריה התיפוף. השבירה עדינה אך מורגשת, והמעבר מזכיר את האלמנטים הטובים של Watershed (למען גילוי הנאות, עדיין קשה לי לגבש דעה עקבית לגבי Watershed, אבל באלבום הנוכחי נדמה שהלהקה נצמדת למוטיבים המוצלחים מאותו האלבום וטוב שכך). בשיר משלבים כלים שונים, ביניהם חליל, והסאונד נשמע עבה הרבה יותר, גם אם באופן פחות מסורתי.

בדומה ל"Slither", גם " The Lines In My Hand" נפתח בצורה קצבית יותר משאר השירים, ושומר על טמפו פחות או יותר קבוע לכל אורכו (עם עלייה נחמדה בסופו). מדובר ללא ספק בניסוי נוסף של הלהקה, ריפים מעגליים עם פוקוס על הקלידים, כאשר הבתים ש-Mikael Akerfeldt שר מהווים מעין פסיק בין רצף נגינה אחד למשנהו. את Heritage סוגרת הבלדה האינסטרומנטלית " Marrow Of The Earth", מסוג השירים שכל גיטריסט ישמח לדעת לנגן אם תצלחנה ידיו. השיר נשמע כמו פרידה, ספוג רגשות ורווי עצב- טון שמלווה את האלבום כולו.

ייתכן שהדבר הראשון שעשיתי לאחר האזנתי ל-Heritage היה לנגן את " The Twilight Is My Robe" מ-Orchid האלמותי בווליום המקסימלי, אך אין כאן הצהרה שלילית כלפי האלבום. להפך. ביצירת האלבום התחברו חברי הלהקה למורשת המוזיקלית השוודית, ואילו אני מוצאת כאן הצהרה סמויה, הנוגעת למסורת ארוכת השנים של Opeth. מדובר באחת הלהקות הטובות של זמנינו. כפי שבעבר שברה מוסכמות ונותרה נאמנה לעצמה בלי להתייחס לכל הטרנדים המטאליים, היא נותרת נאמנה לעצמה כעת- Opeth צועדת בדרך חדשה ועושה שינויים, אך לא מוותרת על המורשת של יצירת מוזיקה משובחת.