Opeth – Sorceress

כולנו מכירים את להקות האדם האחד האלה – להקות שלמעשה אינן להקות כלל. הלהקות האלה מתהדרות במנהיג עשוי ללא חת שמרעיף את הגאונות וההחלטות שלו על חבורה של מוזיקאים מחוננים וצייתנים. אין בזה בושה, כמובן. Steven Wilson הוא כזה, Michael Gira מ-Swans הוא כזה. Björk היא כזאת. הבעיות מתחילות כשאותו מנהיג מתחיל לפשל. ופה נכנס לתמונה Mikael Åkerfeldt איש Opeth שבנה את הלהקה (שבמקור לא היתה שלו) והפך אותה למפלצת של פרוגרסיב דת' מטאל, רק כדי להכריז שהדת' מטאל מת וש-Opeth תלך בכיוון חדש. קריצות לכיוונים שאינם מטאליים היו תמיד מנת חלקה של Opeth. אחרי הכל, Damnation היה אלבום מלודי ומלנכולי מלא ביופי וגאונות מוזיקלית אמיתית ונדירה. אבל כש-Heritage יצא אי שם ב-2011 המעריצים הרגישו נבגדים. בסופו של דבר האלבום הוציא את Opeth מאזור הנוחיות שלהם כלהקת דת' פרוגרסיבית וזרק אותם לאזור נוחיות אחר – הפרוגרסיב של שנות ה-70.

Åkerfeldtשוחה בנהר הזה כמו מקצוען ו-Heritage היה נהדר בעיני דווקא בזכות הטאץ' האפל והמרושע ש- Åkerfeldtוהחבורה העניקו לאותם צלילים מוכרים. אבל השחייה בנהר הפרוגרסיב כנראה נהייתה קלה מדי כי Pale Communion שיצא לפני שנתיים תמימות היה אלבום פרוגרסיב קלאסי לפי הספר ונעדר לחלוטין מכל הסממנים שהפכו את Opeth ללהקה מופתית. וכעת, Sorceress רואה אור והמעריצים מודאגים.

אחרי מנגינת פתיחה ודקלום קצר אנחנו נשאבים לתוך המערבולת של שיר הנושא. "Sorceress" הוא שיר פתיחה מעולה: הוא מעט סלאדג'י, עם השפעות דום סטייל Black Sabbath, אווירת רוק מחוספסת ומילים ציניות ומרושעות כתובות היטב כמיטב המסורת של Åkerfeldt. משם העניינים מתדרדרים במהירות עם השיר "The Wilde Flowers" שנשמע כמו שאריות עצלות מ-Pale Communion ורק מדגיש את העובדה ש-Åkerfeld מאבד את הקול שלו בהדרגה. דווקא "Will O the Wisp" נותן קונטרה לא רעה לזה בדמות בלדה נוגה שאולי אין בה דבר מהפכני אבל כן יש בה הרבה רגש, עניין ותפקידי שירה טובים שמתאימים לאיך ש-Åkerfeldt נשמע כיום.

"Chrysalis" נותן במה לוירטואוזיות הגיטרה של Fredrik Åkesson והתופים של Martin "Axe" Axenrot, אבל הבעיה היא שהלהקה לא מנצלת את הכישרונות שלהם עד הסוף וחבל – שניהם נגנים מצוינים אבל האלבום האחרון בו הם נוצלו כראוי היה Watershed. הקטע "The Seventh Sojourn" היה יכול להיות מרגש או יוצא דופן אם הוא לא היה קטע אינסטרומנטלי אוריינטלי, ואת השטיק הזה Opeth לעסו כבר עד שלא נותר ממנו כלום.

"Strange Brew" מתחיל במריחה רפטטיבית של תווים שקטים וכאילו-מלטפים ומלנכוליים שמתחלפים בתחושת סבנטיז כבדה וריפים פרוגרסיביים שמתפרצים לצד התיפוף האנרגטי של Axenrot ששמח על ההזדמנות לתופף ולהתעורר קצת לפני שהשיר מוציא אותו להפסקת עישון קלה ומחזיר את אורגן ההאמונד להלך תרדמת על המאזינים. כמובן שהשיר שוב חוזר להיות כבד ועם מעט נפח "רוקיסטי" בהמשך (בכל זאת, הוא נמשך כמעט תשע דקות). הדבר הכי עצוב לאורך השיר המאד בינוני הזה הוא ההד של מה ש-Opeth היו פעם: שירים ארוכים שנמנעים מלשמור על מבנה קבוע או להיכנע לנוסחא כלשהי ושוזרים בתוכם בצורה גאונית וכמעט חסרת תקדים מלודיות מרגשות וכובד מטאלי מטמטם חושים. כל זה לא קיים יותר והתחליף שאנחנו מקבלים מופשט מכל שמץ גאוניות שהיה ללהקה בעבר. העוקץ נעלם והמיוחד הפך לנוסחתי.

אחרי שיר מנומנם נוסף הלהקה חוזרת לשיר הסיום "Era" – פיסת פרוגרסיב מודרנית עם ניחוח של פעם. מנגינת פסנתר עדינה ואווירתית פותחת את שיר ההארד רוק הזה שלקראת הסוף אפילו הופך לנשכני ומשמש כסיום הולם לאלבום. הריפים של Åkesson מדויקים והשירה של Åkerfeldt נהדרת וכך גם הקלידים של Joakim Svalberg שמעניקים נפח ובשר לשיר. כמה חבל שרצועת הסיום שבאה לאחר מכן היא חזרה מיותרת על רצועת הפתיחה.

אז מה השתבש עם Sorceress? כנראה שהרבה. אם אני הייתי Åkerfeldt ככל הנראה הייתי מנסה לכתוב את השירים לפני הכניסה לסטודיו (את Sorceress אילתרו באולפן במשך שבוע וחצי) ואולי, רחמנא ליצלן, להקליט כמה דמואים לפני שמקליטים את הטייק הסופי. פחות אלתורים ויותר מחשבה – זה מה ש-Opeth זקוקים לו נואשות. אפילו הסאונד מאד דל בניגוד לאלבומים הקודמים שהיו כה עשירים. גם Pale Communion היה תרגול בבינוניות אבל לפחות לאלבום הזה היה את העונג לעבור מיקס אצל Steven Wilson אבל הפעם אפילו זה לא קרה. למעשה, עושה רושם שהיחיד שיצא ללא פגע מעסק הביש הזה הוא Travis Smith שעיצב ללהקה את אחת העטיפות הכי טובות שהיו להם.