Opeth – Watershed

לא האמנתי שהיום הזה יגיע, אבל בסופו של דבר האלבום החדש של Opeth נחת לידיי בעטיפתו המרשימה ובהבטחותיו המורבידית. תליתי הרבה תקוות באלבום הזה, כמה שעשוי להציל את מה שהיה לטעמי מכת אלבומי פרוגרסיב סוררים שנחתה עלינו אשתקד, וכמובן שלא התבדיתי. אחרי הכל, Opeth לרוב עוקבים אחרי נוסחה קבועה וזה מצליח להם פעם אחר פעם.

התחלתי באמת להאזין ל-Opeth רק כשיצא Ghost Reveries ששבה את ליבי בצורה ש- Still Lif לא הצליח. לקח לי זמן להבין ולהתחבר ללהקה, אבל כשנוצר הקליק זה היה מן רגע בו פתאום הכל נצבע בצבעים ונפל למקום כמו פאזל שהושלם. אני חושבת שלזה מתכוונים כשאומרים "הארה". אחר כך חזרתי אחורה, וגיליתי עולמות שלמים גם ב-Blackwater Park וב-Damnation, ו-Opeth ביססה את עצמה עמוק בליבי. קשה לאכול את Watershed, כמו כל אלבום טיפוסי שלהם, ולכן גם קשה באמת להביע דעה לפני שמשננים בו כל תו וצליל – תהליך ההסתגלות ארוך יחסית – אך קל להבחין כי יש כאן עבודה משובחת, קישוטים מבריקים, הפקה מעולה ורמזי Artwork מבלבלים. והליריקה החודרת, הממזרית לעיתים. הליריקה שללקק את האצבעות ממנה, ושהפכה את Opeth למושא הערצה ספרותי אצלי.

Watershed פותח בבלדה היפייפיה "Coil", מעין תשובה מוחצת למתגעגעים ל-Damnation. לא אופייני ללהקה לפתוח דווקא בשיר שקט, אבל כאן הוא מעביר בדיוק את האווירה. פריטה אקוסטית וכינורות מלווים את Mikael Åkerfeldt הסולן והזמרת Nathalie Lorichs כשהם משלבים קולות בדואט מלנכולי על אהבה נכזבת. הבחירה להוסיף קולות נשיים מפתיעה אמנם, אך קול האלט של Nathalie נעים לאוזן ולא מתיימר במניירות מיותרות. "Coil" הוא אמנם קצר, מעין אינטרו, אבל כל כך מלא בשלמות משל עצמו מחד וקל להכלה מאידך.

האלבום די מזכיר את Ghost Reveries בבניה שלו: פרט לפתיחה עצמה הגורמת לך להרגיש כאילו הרגע גילית פלא עולם שמיני, השירים הראשונים די בינוניים. הפריחה האמיתית מגיעה לקראת האמצע, והסגירה מחזירה אותך חזרה לשגרה. גם כאן, "Heir Apparent" לא הזיז בי משהו – הגראולים עמוקים כרגיל, המשחק בין דיסטורשנים דת' מטאל סטייל לבין אקוסטיקה קורעת לב נשמר, אבל נשמע כאילו Opeth עוד רק מתחממים. "The Lotus Eater" נופל עלינו כאילו מהאמצע – ישר לתוך כאוס, בלבול ופחד. לא חסר בו מתח הרמוני ואווירה מורבידית המורטת את קצות העצבים, וחציו השני המרופד בפנינים מוזיקליות ובליין שירה מתפשט, והוא הולך זורק את המאזין עמוק יותר לביצה האפלולית שלהם.

הייתי מצפה ליתר גיבוי מהליריקה, היותר טיפוסית למטאל מאשר לפואטיקה שהלהקה יודעת לשזור בדרך כלל, אבל כש-"Burden" מתחיל להתנגן כבר לא ממש אכפת לי: השיר הזה עוטף וסמיך, כל כך מלנכולי אך עם זאת שומר על כבודו העצמי ולא מדרדר לקיטשיות סתמית. Åkerfeldt בורך בקול נעים וליין השירה מתפתל באוזן – אי אפשר שלא להיכנע לזה, וכשהכלים פורצים קדימה בסולואים תואמים, כולל צלילי האמונד שדווקא מתברגים די יפה בסאונד הכולל – אתה מבין שהגעת לגן העדן. השיר מסתיים בפריטת גיטרה שלאט יוצאת מכיוון, כמו מסמלת מוות ואובדן איטי, ובתקתוק שעון (או שמא זהו צחוק מעובד?).

ואם חשבתם ששמעתם הכל, הנה מגיע "Porcelain Heart" ושובר לכם את הלב במכה. כאילו Blackwater Park חזר לביקור, על רוחותיו הגשומות ואווירתו השוממת והותיר שובל משאלות אבודות מאחוריו, כך גם "Porcelain Heart" – נוגע, מתפרץ לעיתים, אך בעיקר נשאף לריאות, הוא משלים את השיר הקודם לו למקשה אחת. אם נישאר עם ההקבלה לאלבום הקודם – זה עשוי להיות ה-"Hours Of Wealth" הבא. "Hessian Peel", המורכב מבין כל השירים, מכיל לא מעט באמתחתו. קישוטים בדמות ליריקה הפוכה (כן, כמו ב-"In the Pain I See in Others"), מה שנראה כדו-שיח בין שתי דמויות, חזרות על משפטים מסויימים בקלין ובגרואול שכאילו באות לרמוז משהו. לא מעט מסתורין יש בשיר הזה, ומסתורין כדרכו מושך אך גם לא קל לעיכול. "Hex Omega" סוגר את האלבום בנשימה אחרונה, וגם אם קל ללכת שולל אחרי השירה השקטה והעדינה, הכלים המתפרצים לפרונט בין הבתים מזכירים לנו את סערות הנפש והמים הסוערים שמאחור.

קשה להימנע מהשוואות לאלבומים קודמים מכיוון שהאופי של Opeth ממלא את Watershed – הוא נאמן לסגנון ולתכנים שהלהקה הכתיבה. קצת יותר דגש על ליריקה היה עושה רק טוב, אולי קשר בין השירים, אבל בינינו – למי אכפת, אלו Opeth במלוא הדרתם. הבעייתיות היחידה באלבום היא התזמון שלו: Opeth היא להקה מובהקת של חורף, והאלבום מבטיח לנו מלנכוליה ודכאונות גשומים כמו תמיד. המלצתי: חכו שהחמסין יעבור ורוחות נובמבר יתחילו לנשוב. אז באמת ניתן לצלול לתוך האלבום הזה ולהרגיש אותו במלואו. בנתיים אסתפק בהתפעלות מאופקת מהעובדה שאחת הלהקות האהובות עלי עשתה זאת בתשיעית.