Ophiolatry – Transmutation

ישנו חוק בלתי כתוב במטאל, לפיו ככל שהמדינה שבאת ממנה יותר דפוקה – ככה המטאל שלך קיצוני יותר. ברזיל, לדוגמה, היא מדינה מתפתחת שפרט ל-Sepultura, היא אחראית לכמה מלהקות המטאל האלימות ביותר. Ophiolatry, אף היא ברזילאית, מציגה באלבום הבכורה שלה, Transmutation, דוגמה מעולה לאותו חוק.

את האלבום פותח האינטרו "Parricide", שלאחר כמה זמזומים אלקטרוניים מטרידים מציג בפנינו מתקפת אימים של דת' מטאל טכני וברוטאלי מאד. על ההתחלה אפשר לשמוע שחברי Ophioltry הם חובבים גדולים מאד של Deicide – הריפים הכבדים מסתחררים ומתחלפים בקצב מסחרר והתופים (האלקטרוניים) מנפחים את השיר למימדים מפלצתיים וגורמים לו להוליך אימים על כל מי שרק יקשיב.

השיר הבא אחריו, "Transmutation", שהוא שיר הנושא באלבום, משתלב היטב בקודמו ובולטת בו יכולת הנגינה הטכנית של חברי הלהקה. הגיטרות מובילות את השיר מריף אחד למשנהו במהירות מסחררת, אין פה הרבה זמן להתמקד בריף מסוים, או אפילו איזשהו מקצב תופים להישען עליו – הדינאמיות של האלבום הזה חולנית. שאגותיו הנמוכות של Antonio, בעודן מהללות את השוכן בשאול, יכולות לגרום לילדים קטנים לבכות.

אך האלבום אינו רצוף כולו בלהיטים: "Urutu" למשל הוא קטע בן דקה שהוא לא הרבה יותר מאשר ג'אם גיטרות משעמם. התופים המתוכנתים לא מוסיפים כלל לשיר, והדאבל-באס הלא אנושי גורם לו להישמע כמו סקיצה לא מוצלחת ב-Guitar Pro. בעוד שהאלבום מורכב משירים קצרים, מהירים ותכליתיים בני דקה וחצי בממצוע, אותו קטע מייגע פשוט פוגע ברצף השירים – קצת כמו מופע ג'אגלינג באמצע קרב אגרוף.

לסיכום, Transmutation הוא אלבום טוב מאד, ומרשים כאלבום בכורה. המטאל של Ophiolatry כבד ומדויק, ועשוי היטב. השירה של Antonio הסולן \ באסיסט מעולה ומזכירה את השירה השטנית של Glenn Benton איש Deicide. חבל שקטעים כמו "Urutu" ושימוש מוגזם במכונת תופים גורעים מהאלבום, אבל בסופו של דבר, יש לנו פה אלבום בכורה מעולה שיערוב לאוזניו של כמעט כל חובב ברוטאל ממוצע.