Orphaned Land – Unsung Prophets and Dead Messiahs

את להקת Orphaned Land כמעט ואין טעם להציג. הם הטיטאנים של המטאל הישראלי ובאמתחתם הצלחה גדולה בארץ ומחוץ לה, ואתם הולכים להאזין לאלבומם החדש – Unsung Prophets and Dead Messiahs ולדבר עליו במשך חודשים. דווקא במקרה של Orphaned Land הדבר שיעניין את רוב המעריצים הוא הסגנון המוזיקלי שמאפיין את האלבום, בעיקר אחרי אלבומם הקודם All is One שראה אור ב-2013 והציג את המודל החדש של הלהקה: יותר מלודיות, פחות גראולים ופחות פרוגרסיב. כמובן שבמקרה הזה ראוי להדגיש שמדובר בלהקה שלא קופאת על שמריה ומתפתחת, כיאה להרכב וותיק שלא רוצה לשעמם (וכיאה לכל הרכב וותיק עם שינויים בליין אפ). אז איך נשמע Unsung Prophets and Dead Messiahs? בקצרה, ממש טוב. וכצפוי, כמו כל אלבום של Orphaned Land, גם לאלבום החדש יש זהות מוזיקלית משלו. זה לא "מבול חלק 2" וכמו האלבומים המתקדמים והטובים ביותר של להקות כמו Anathema ו-Katatonia, גם במקרה הזה לא כל המעריצים יבואו על סיפוקם.

ועכשיו, בואו נניח את ההקדמות הענייניות בצד וניגש להתבונן בשירי האלבום. גם הפעם חברי הלהקה רקחו לנו שיר פתיחה מצוין שכנראה יתברג לסט ליסט באופן קבוע ויהיה חביב הקהל בהופעות: "The Cave". מדובר בשיר אפי באורך של שמונה דקות שמתחיל בשקט, עם מוזיקה נוגה וקטע קצר של שירה נשית. זה משתנה במהרה עם צלילי דיסטורשן וכניסתו של הסולן, קובי פרחי, שמלווה בשירת מקהלה לאורך השיר. הצלילים האוריינטליים המוכרים של הלהקה מגבים את הגיטרות ועבודת התופים, וקטע מסוים באמצע השיר משתמש בצורה מושכלת במאפיינים הכבדים של הלהקה. השירה המלודית של פרחי טובה מתמיד ובעלת מנעד מרשים וסולו הרוקנרול של הגיטריסט חן בלבוס משתלב יפה בשיר שמלכתחילה כולל לא מעט שכבות והשפעות מגוונות. בנוסף לכל, "The Cave" גם מציג את הקונספט של האלבום: האנושות שמפנה את הגב לנביאים מודרניים שמזהירים אותנו ממלחמה ופילוג ומנסים למנוע אותה (מרטין לותר קינג ויצחק רבין, למשל). האמירה כאן חזקה – אנחנו חיים במשל המערה של אפלטון ומסוממים מהמדיה שמזינה אותנו בשנאה. אנחנו כלואים במערה וניזונים ממידע חלקי ומוטעה. העובדה שעטיפת האלבום מעוצבת בצורה שדומה לעיצוב כספים בעולם המודרני מוסיפה רובד חריף להגשה של הקונספט.

"We Do Not Resist" הוא השיר הכבד הראשון של האלבום ומשלב בצורה טבעית בין צלילי מקהלה, כלי הקשה וריפים שלקוחים ישירות מעולם הדת' מטאל עם השפעות שמזכירות את השירים היותר כבדים של Paradise Lost ושירת גראולים של פרחי לאורך השיר. ולמרות שמעולם לא הפנתי תלונות כלפי All is One (הגיוון המוזיקלי באלבום היה מספק בלי קשר לגראולים או ריפים כבדים), אני חייב לציין שמשמח לקבל את Orphaned Land במודל שמנצל טווח אפילו רחב יותר של השפעות מוזיקליות. "Yedidi" הוא תזכורת מבורכת לשירים כמו "Sapari" ו-"Olat Hatamid" מ-OrWarrior, גם אם בעיני הוא פחות קליט, ואת אותו הדבר אפשר לומר על "All Knowing Eye" שיושבת על תקן ה-"Brother" של האלבום. השיר שמגיע לאחר מכן דווקא מתיישב על תקן שיר ה"וואו" של האלבום: "Chains Fall to Gravity". מדובר בשיר פרוגרסיב שלוקח את המאזינים למסע לארץ רחוקה ולשכבות על גבי שכבות של צלילים מטריפים. החל מהפתיח האוריינטלי, דרך קטע הבלדה שבו פרחי זורח ועד לקטעי המקהלה והמלודיות שצובטות בלב. אפילו הופעת אורח של Steve Hackett תקבלו כאן, וכל מי שאוהב את אלבומי Genesis בכיכובו (זאת אומרת, כולם) או את אלבומי הסולו שלו יזהה את סגנון הנגינה הייחודי של Hackett. בשלב הזה ככל הנראה תתקעו עם חיוך מרוח על הפנים.

אורח גדול נוסף מככב גם בשיר הבא, "Like Orpheus". הפעם מדובר ב- Hansi Kürschמ-Blind Guardian שמשתלט על הפזמון של השיר הקליט והמקפיץ הזה, והופך אותו לאפילו יותר קליט ומקפיץ. לצערי, מהנקודה הזאת האלבום גולש למה שאפשר לכנות קטעי פילר. בין אם זה "Poets of Prophetic Messianism" או "Left Behind" שלמרות פזמון מדבק מרגיש פחות סולידי ו"חזק" משירים אחרים. לפני שהאלבום נגמר, אנחנו מקבלים פצצה לפנים בדמות השיר "Only the Dead Have Seen the End of War", כנראה השיר הכי נותן בראש של הלהקה מאז "Codeword Uprising" ואני צופה לו עתיד בהיר בהופעות. השיר הוא שיר דת' מלודי by the book (כמעט) שבו מתארח Tomas Lindberg מ-At the Gates על עמדת השירה. הכלים האוריינטליים ברקע תורמים למעין תחושה שבטית של מלחמה שמשתלבת היטב עם שיר כבד במילא. לסיום אנחנו מקבלים את "The Manifest – Epilogue", כשמו כן הוא: האפילוג של האלבום. אבל במקום קטע סוחף כמו שיר הסיום המטריף של מבול או הסגירה המרגשת של All is One, האפילוג הזה מדשדש ומפספס את ההזדמנות לעשות משהו מיוחד בתור אקורד הסיום.

האם אפשר לומר ש- Unsung Prophets and Dead Messiah הוא קראוד פליזר? במובן מסוים יש באלבום הזה קצת מכל מה שהפך את הלהקה לכל כך גדולה. שירי הפרוגרסיב האפיים, בלדות, שירים כבדים, שירי עם ושירים שהם מעין שילוב של כל אלה. כל רצועה נשמעת שונה והמאמץ ליצור אלבום מגוון בהחלט ניכר. מצד שני, חובבי הימים המוקדמים של הלהקה ימצאו כאן להקה שונה לחלוטין, שהתפתחה לטובה אבל מצד שני לא בדיוק משחזרת את יצירות המופת שהיו Mabool ו-OrWarrior או את הרעננות שאפפה את All is One כשרק ראה אור. אבל בשורה התחתונה, Unsung Prophets and Dead Messiah הוא אלבום טוב מאד שמגיש קונספט חיוני ורלוונטי מתמיד שעובר טוב באמצעות המילים של אלון מיאסניקוב, מילים שמהדהדות את המצב הפוליטי והנפשי של אומות העולם. הנגינה מהודקת וההפקה של Jens Bogren נקייה ועוצמתית. מדובר ביריית פתיחה מוצלחת לשנת 2017, וכמו שאמרתי: אתם תדברו על האלבום הזה חודשים ותאזינו לו באדיקות כמוני בחודש וחצי האחרון. כי אלה Orphaned Land.