OSI – Blood

עכשיו כבר אפשר להבין שמדובר בעובדה – OSI הוא הרכב לכל דבר, גם אם מדובר בהרכב של שני אנשים בלבד. עם צאת האלבום הראשון התחושה הכללית הייתה של איחוד פעמי של שניים מחברי Dream Theater לדורותיה, בתוספת נוכחות מבורכת של Steven Wilson. כשיצא האלבום השני התקבלה התחושה ששני מקימי ההרכב עוד לא אמרו את המילה האחרונה, אבל בימים אלו, מגיע למדפים האלבום השלישי, שמוכיח כמה נקודות חשובות.

הראשונה, כאמור, היא שמדובר בהרכב לכל דבר. ועוד הרכב שמצא לעצמו נישה מוזיקלית וסגנון משל עצמו. השנייה היא שלאחר 2 אלבומי גישוש, נדמה כי OSI הבינו בדיוק מה הם רוצים ואמורים לעשות. השלישית, עם כל הצער שבדבר, כנראה שלהחליף את המתופף Mike Portnoy (מ-Dream Theater) לצורך הקלטת האלבום הייתה הבחירה הנכונה. עם כל האהבה האינסופית שלי לנגינה של Portnoy, הוא לא מתאים למה ש-OSI עושים, והמתופף שמכתיב את הקצב באלבום Blood הוא לא אחר מאשר מהנדס הקצב הבריטי Gavin Harrison (מ-Porcupine Tree). מדובר בבחירה כל כך מוצלחת, עד שלא ברור למה אף אחד לא חשב על זה קודם.

ובעצם, ממגוון סיבות, זה די ברור. מדהים כמה בחירת מתופף להרכב פרוגרסיב מטאל אלקטרוני והזוי יכולה להיות מראה של כל מה שקרה להרכב קודם. קצת הסברים לשורות האחרונות, ברשותכם: OSI החלו דרכם בתור הרכב חד פעמי שכלל את Kevin Moore (לשעבר Dream Theater) על הקלידים והתכנותים ו-Jim Methoes (מ-Fates Warning) על הגיטרות. Joey Vera מ-Fates Warning התארח לתפקידי הבס, Mike Portnoy השלים את הפאזל על התופים, ו-Steven Wilson התארח לשיר אחד ארוך ומצמרר בשם "Shutdown". האלבום נקרא Office Of Strategic Influence והוא היה (לפחות באוזניי כותב זה) יצירת מופת, ואחד מאלבומי הרוק הטובים של 2003: שילוב מוזר בין המטאל של Dream Theater ו-Fates Warning, לבין המוזיקה הניסיוניות של קווין מור.

Kevin Moore, למי שלא יודע, עזב את להקת האם שלו בדיוק ברגע שבו היא התחילה להצליח בעולם, עקב חילוקי דעות ובעיות אישיות. הוא עקר לפורטו ריקו, ניסה כל סוג סם אפשרי, השמועות אומרות שאיבד את השפיות לזמן קצר, וחזר להקליט אלבומים מוזרים ושקטים תחת השם Chroma Key, ועם הזמן תחת שמו שלו. הצעד האחרון שהעולם ציפה הוא ש-Moore יחזור להקליט מטאל, אבל OSI הוכיחו אחרת, והאלבום הראשון של ההרכב היה לא פחות מיצירת מופת – לפרקים נשמעת כמו Dream Theater אם Moore היה נשאר איתה, לפרקים כמו Pink Floyd על קצת יותר מדי אסיד, כשמעל הכל מרחף קולו המונוטוני של Moore, שמצליח להישמע מרגש ודכאוני, יבש ומלא חיים, אקספרסיבי וחדגוני באותה נשימה.

ב-2006 יצא לאוויר העולם האלבום Free, שיותר משהיה אלבום שני להרכב שמתחיל למצוא דרכו, היה הפתעה גדולה. אף אחד לא באמת ציפה ש-OSI יחזרו לעוד אלבום, אבל Free היה התחלה של הוכחת נקודה: אנחנו פה, ויש לנו מה להגיד. כמו באלבום הראשון, גם הפעם Moore ו-Methoes היו הכוח היוצר, כשהפעם לקחו על עצמם את כל מלאכת ההפקה והמיקסים. Portnoy הופחת לדרגת מתופף אורח ואת עמדת הבס אייש Methoes בעצמו. האלבום היה שונה לחלוטין מקודמו – במקום סאונד חי ושירים לא צפויים, קיבלנו סאונד קר ומנוכר, ושירים בנויים בצורה נראטיבית לחלוטין – בית \ פזמון \ סי-פארט \ בית \ פזמון וחוזר חלילה.

ההבדל העצום היה בשינוי התמה הכללית של האלבום: עדיין הזוי, עדיין מרחף, אבל הרבה יותר מהודק ואגרסיבי. לצד שירים בועטים כגון "Sure You Will" ו-"Free" יכולנו למצוא בלדות קורעות ("GO", השיר הטוב באלבום, שיכול להזכיר ל-Depeche Mode איך הם היו צריכים לכתוב שירים) וקטעי מטאל אווירתיים ועמוסי סימפולים כגון "Once". נדמה כי OSI מצאו כיוון חדש והגיוני יותר מאשר האלבום הראשון, שהיה, בדרכו המקסימה, אקלקטי מדי. לאחר שלוש שנות שתיקה, מפתיעים Moore ו-Methoes באלבום שלישי, Blood, ומוכיחים ללא ספק כי הם מאושרים אחד עם השני, ויותר מכך – יש להם דרך וכיוון ברור. Blood הוא ההמשך ההגיוני ביותר ל-Free, מכל בחינה. השירים קיבלו צורה "נכונה" יותר (ארוכים יותר, עמוסים יותר), הטקסטים התחדדו (Moore האובדני ממשיך לעסוק בצדדים המאושרים פחות של החיים), והאווירה הכללית של האלבום מאוזנת הרבה יותר מהשניים הקודמים.

המטאל פשוט (כיאה לגיטריסט לא מתוחכם במיוחד, שנדמה כי מצא את הנישה המדויקת ביותר והמתאימה ליכולתיו), מובל ע"י ריפים ברורים לכל שיר, הסאונד מהודק ומלא, האלקטרוניקה מקבלת את הנפח הראוי לה (שווה בשווה לצד הדיסטורשן החי), ומעל הכל – התופים מובילים את המוזיקה בדיוק כמו שהם צריכים: לא מנסים להאפיל על שאר הכלים כמו באלבום הראשון, ולא מסורסים מדי כמו באלבום השני. ע"י בחירה במתופף שמעלתו הגדולה ביותר היא להסתיר את העליונות המוחלטת שלו לטובת רצונות השיר, האלבום פשוט נהיה מהודק הרבה יותר, נכון יותר. אין בהצהרות הללו פתיחת דיון על מי מתופף טוב יתר, אבל יש בהן קביעת עובדה פשוטה – OSI מצאו את איש הקצב שחיפשו במשך שני אלבומים.

למרות כל האמור לעיל, ולמרות הנוכחות המבורכת של Mikael Åkerfeldt כסולן אורח בשיר "Stockholm", או שיר הפתיחה שכמעט גרם לי לעשות תאונה בפעם הראשונה ששמעתי אותו (עם הגעתי לישראל אחרי טיול קצר בחו"ל, שם רכשתי את האלבום) מרוב שהוא טוב, או "False Start" שמוכיח עד כמה Moore ו-Methoes יכולים לכתוב להיטי רדיו אם רק יבוא להם, או "Microburst Alert" שהוא אחד הקטעים האינסטרומנטליים הטובים ששמעתי בעשור האחרון, או "Radiolouge", שהוא אחד השירים הטובים שתשמעו בתקופה הקרובה… למרות כל אלו, Blood הוא לא האלבום הטוב ביותר של OSI. הוא האלבום הכי חשוב של ההרכב, שכן אם Moore ו-Methoes ימשיכו בדרכם, הרי ש-Blood מסמן את תחילת הדרך ה"נכונה" שלהם – זה האלבום שבו הם מצאו את עצמם כהרכב, בדיוק כמו ש-Master Of Puppets הוא האלבום שסימן את מציאת הדרך של Metallica וכן הלאה.

Office Of Strategic Influence הוא עדיין האלבום הכי טוב של OSI, ואחריו ניצב בגאון Free, האלבום השני. Blood הוא אלבום נפלא, אבל אין מה לעשות – התפוצצות האנרגיה החייתית שמרכיבה את האלבום הראשון, והחיפוש המוזר של האלבום השני נשמעים יותר מעניינים מאשר המסע המוזיקלי המסויט ש-Blood מציע לנו. אז אם אתם עדיין לא מכירים את OSI, ולא השתכנעתם שמדובר באחד ההרכבים המסקרנים והמוצלחים של העשור האחרון, תקראו שוב את הסקירה הזו. Blood הוא אלבום פרוגרסיב\ אקספרימנטל מטאל מושלם ומרגש, מורכב ומחודד, בועט וחודר. אז אם הוא מקבל ציון גבוה וסופרלטיבים מכל כיוון, נסו לדמיין עד כמה טובים השניים שקדמו לו. לא אהבתם? לא נורא, תמיד תוכלו לדמיין מה זה להיות Kevin Moore לאחר שתאזינו לאלבומים הללו. קבלו הבטחה אישית שלא תרצו להתחלף עם האיש המתוסבך והמרתק הזה.