Otep – The Ascension

Otep היא אחת הלהקות המיוחדות ששמעתי בשנים האחרונות. כשיצא הדיסק הראשון שלה ב-2002, הלהקה משכה תשומת לב רבה בקרב חובבי המטאל בעולם. Otep שיחקו על הקו שבין סגנון הנו-מטאל ששלט בימים ההם לבין מטאל אפל וכבד מאוד. האיזון הזה יצר טקסטורה מיוחדת במיוחד לאור העובדה שיש להם זמרת, ומי שכבר קרא ביקורות קודמות שלי יודע שאני לא חובב זמרות במטאל.

שוב במקרה של Otep זה לגמרי נסלח, כי סולנית הלהקה, הנושאת את השם המפתיע, Otep Shamaya, היא לא עוד זמרת בכיינית סטייל איימי לי, אלא מפלצת מטאל מטורפת, היא מסוגלת לעבור משירה עדינה לשאגות רמות בלי להתאמץ. בנוסף ל-Otep חברים בלהקה גם Evil J. הבאסיסט, Aaron Nordstrom הגיטריסט ו-Brain Wollf המתופף.

אמנם Otep מעולם לא הגיעה למימדים של להקת ענק, אבל זה לא הפריע לה להמשיך וליצור, וכמובן לחרוש טורים כמו Ozzfest. את האלבום החדש של הלהקה הפיק Dave Fortman, מי שאחראי על האלבומים של Mudvayne ו-Disturbed בין השאר. ואולי זאת הדרך הטובה ביותר לתאר את האלבום החדש, שילוב בין שתי הלהקות האלו.

כבר בפתיחה של האלבום Shamaya שרה שיר ערש בקול ענוג – האווירה כמובן, קודרת ואפלה. הריף נכנס בבת אחת, מקצב לחוץ של דאבל באס בלי הפסקה, משהו שמאוד מזכיר את התופים של Slipknot אבל יכול לגרום ל-Joey Jordison לרצות להחליף מקצוע. החיסרון הבולט של השיר הזה הוא שאין לו מלודיה, רק 4 דקות של חפירות בקצב – זה מגניב, אבל לא מספיק בשביל להחזיק שיר. גם אחרי השמיעה השלישית, אני עדיין לא מקבל מזה כלום וחבל, כי הכל כל כך קרוב ללהיות מושלם.

בשיר השלישי, "Perfectly Flawed", המצב כבר משתפר, מהפתיחה של הפסנתר, דרך הסאונד המוזר של הגיטרות בבתים ועד לפיזמון המלודי. זאת כאילו הבלדה, אבל אין פה סנטימטר של קיטש. יש משהו שעובר טוב בהגשה של Shamaya, היא מעבירה את התחושה של הניכור בשיר בזכות האדישות שלה וזה נשמע יופי. מבחינת הסאונד, זה לא הדבר הכי יפה ששמעתי, יש המון בלאגן בגיטרות אבל בכל זאת השיר עובר ומצליח לרגש.

את אוירת הדיכאון השקטה שהיתה בשיר הקודם מצליח לבטל "Confrontation", שהוא אחד השירים הכי מגניבים בדיסק. זה שיר מוש-פיט קלאסי, של חפירות, אבל עם אחלה פזמון, שוב, קשה שלא לעשות את ההשוואה לשירים מ-Vol.3 של Slipknot, למרות שמבחינת הגרוב הכללי, זה יותר מזכיר את Dig של Mudvayne. הצרחות של Shamaya משתלבות מעולה עם הפלייבק, אבל הקסם שלה הוא דווקא בשירה הנקייה, שהיא לא ממש נקייה אלא עם דרייב.

"Noose And Nail" הוא עוד אחת מהיציאות הטובות של הדיסק הזה, כשהוא מושפע מאוד מ-Korn, הריפים של הגיטרה מצויינים והדאבל באס של התופים נרגע טיפה לטובת הגיטרה באס שנשמעת – איך לא – כמו הבאס של Fildey, הבאסיסט של Korn. שוב המלודיות של השיר לא הכי מרשימות, אבל השירה מאוד אמינה ולמרות שלא חפרתי במילים של השיר, אני נוטה להאמין ל-Shamaya, כי היא מאוד משכנעת. זה מדהים שהלהקה לא נשמעת כמו עוד להקה עם זמרת.

היציאה הכי לא קשורה בדיסק היא ללא ספק השיר "Breed", קאבר ל-Nirvana מהאלבום Nevermind הקלאסי. מיותרת במיוחד הפתיחה שבה Shamaya מסבירה את משמעות המילה "נירוונה". הגירסה הזאת כל כך תלושה משאר הדיסק, שזה פשוט צורם. תוסיפו על זה את העובדה שהלהקה לא ממש שינתה הרבה מהביצוע המקורי של השיר, דבר שלא ממש מובן לי, אחרי הכל, אם אתם עושים קאבר, תשנו לשיר את הצורה או תנו לו משמעות חדשה.

בכללי כדיסק The Ascension הוא לא יצירת מופת, הוא נשמע כמו הפקה מצויינת של שירים בינוניים שמבוצעים על ידי להקה שעובדת כבר שנים ומייצרת ריפים בקלות. הדיסק מלא ברגעים יפים של שבירות, וגם וקטעים שקטים מצויינים. הנגינה מדהימה, ואני חייב לציין את Evil J. הבאסיסט שמצליח להיות דומיננטי מאוד למרות כל ההמולה שמייצרים תקפידי התופים העמוסים. באיזה שהוא מקום אני נשאר עם תחושת החמצה, כי גם אחרי כמה שמיעות לא הצלחתי לזכור אפילו פזמון אחד, חוץ כמובן מהקאבר ל-Nirvana, וזה בדרך כלל לא סימן טוב. אבל, מי יודע, אולי זה דיסק שצריך לחפור בו המון בשביל להגיע לעומקו. אם אתם צריכים דחוף מוזיקת מטאל שתעזור לכם לדפוק את הראש, לכו על הדיסק הזה.