Overkill – Ironbound

הנה היא חוזרת בסערה, Overkill האלמותית. הלהקה מעולם לא ירדה מהראדאר, ובמשך שנים מתעקשת לעשות מה שהיא עושה הכי טוב ובצורה הטובה ביותר – שוב ושוב עד אין קץ. נדמה לפעמים ש-D.D. Verni ו-Bobby Blitz ישארו פה לנצח – מאין תופעת טבע שבאה לתקוף מדי שנה וחצי, ואנחנו נהיה מבסוטים מהם כמו שאנחנו מבסוטים כל שנה מהגשם הראשון. אז נכון, הימים של Years Of Decay לא באמת יחזרו, ואפילו קשה להמר שימים כמו Horrorscope הפנטסטי ו-W.F.O הנהדר יופיעו מחדש בארסנל של Overkill, אבל מאז אלה, Ironbound הוא הדבר הכי קרוב לת'ראש מטאל של פעם מהחבורה הארסית כציאניד מניו ג'רזי.

אז כן, יש להניח חרבות ומגנים, Overkill אכן מספקת את הסחורה. וזה לא סתם הסחורה הרגילה של Killbox 13 או Necroshine – שהיו אלבומים מגניבים לגמרי, אבל לא היו מה שרצינו מ-Overkill במלוא מובן המילה. זו בעיה שהלהקה לא באמת מאכזבת, אבל לא באמת מרגשת אותך כמו שיצירות המופת שלה עשו פעם, ועבדכם הנאמן מתחיל לחשוב האם זה עניין של פאזה בחיים – התקופה ש-Overkill עשו לי את זה – או שהם פשוט הלכו ונשחקו עד תום? הנה הגיע Ironbound וכמו גלנטולת ברזל לפרצוף הוא הוכיח לי שלא רק ש-Overkill פה כדי להישאר, אלא שהם גם הולכים לגרום לי להבין שיש לכך יותר מרק נוסטלגיה לעניין.

האלבום נפתח עם "The Green And Black", שיר באורך של 8 דקות שמתחיל עם סיפתח של בס בלבד וגיטרות שלוחשות רעות – כיאה למה שמר Verni יודע לספק מזה 3 עשורים רצוף. עם התגברות השיר ועליית המהירות אנחנו מבינים ש-Overkill סוף כל סוף הפנימו איפה הבית שלהם, ולא, הוא לא ברחוב "גרוב" פינת "מיד-טמפו", אלא במהירות המכסחת – ריפים קודחים ותיפוף טיקה-טיקה ת'ראשי מצויין כמיטב המסורת, שאפילו נעלמה לעיניהם של Overkill מדי פעם. השירה של Blitz היא פשוט קסם מתמשך, הבן אדם כבר בגיל 50 וסופר את הדרך לצד השני של הקבר אחרי שבץ אחד ועדיין נוהם וצועק ומזמרר כאילו הוא בחצי מהגיל. לא יאומן, כולל הפתעות של צרחות גבוהות בסטייל הישן מדי פעם.

נכון, Overkill ירדו לכיוון נמוך יותר כמו כולם (ואני מצביע על Collin Richardson ששכנע אותם שזה רעיון טוב ב-From The Underground And Below) והאמת היא שהם גם לא מוותרים במהלך האלבום על הקטעים האיטיים יותר והגרוביים יותר לחלוטין, אבל זה עדיף מלהיות הגרוב-מטאל המתקבל על הדעת בקושי של ReliXI והכמעט-ת'ראש של Killing Kind. נכון שהשיר הפותח ארוך מדי, וכשמגיע החלק האיטי ב-C-Part הוא כבר מתחיל קצת להיגרר לחינם, אבל בתור מהלומה ראשונה מאלבום שלא הולך להרפות, דווקא חוזרים אליו לא מעט כדי להתענג על המהירות הזו. ה-Build-Up המקסים שהצליחו Overkill לבנות והציפייה לאלבום הזה – שהייתה אגרסיבית יותר משאר האלבומים שלהם מאז שאני זוכר את עצמי בתור מאזין מטאל – פשוט הוכיחה את עצמה.

שיר הנושא הוא בקלות אחד השירים הטובים פה, אם לא הטוב ביותר. הוא מהיר כמו Slayer ועדיין טומן חלק מלודי ומגניב באמצעו – השיר הזה ישכנע את כל מי שלא היה משוכנע ש-Overkill חזרו למוטב, במיוחד עם הטעימה הזו מול הפרצוף. אם חשבתם שאנחנו מאיטים מהירות, אז "Bring Me The Night" אפילו קורץ מחומר יותר מסורתי, וכל כולו מרגיש כמו 1988 לחלוטין, רק בהפקה נוצצת מידיו של Peter Tägtgren (האיש מאחורי Hypocrisy ושאר הפקות-על). גם השירים המעט שונים מהתבנית של המהירות והנקמנות של פעם (כמו למשל "The Head and The Heart") פשוט מצוינים – הם טובלים את האלבום באווירה של חושך ירקרק ומוצלח, ומזכירים את הרגעים הדומיים יותר של ההרכב (כמו סדרת השירים "Overkill" עצמה – במהלך השנים).

מצד שני, גם התשתית של הגרוב לא הולכת לאיבוד ויש פה גם כמה מטעמים לאלה שמתעקשים על הקידמה במוזיקה ולא אוהבים לראות להקות שחוזרות אחורה בתנופה חזקה מדי. "The Goal Is Your Soul" הוא למשל מכה ת'ראשית שיותר נשענת על מקצבים איטיים מאשר ממש מהירות, ונותנת גם לחטיבת הקצב המעולה של ההרכב להתבטא כראוי. בניגוד לזה מגיעים "Give A Little" ו-"Endless War" – שניהם מכות ת'ראש נמרצות וללא הפסקה עם הרבה אלמנטים של ספיד מטאל של פעם, ת'ראש מטאל של אז וקצת פאנק-רוק שהוזרק פנימה. דווקא בסוף האלבום השיר האחרון והמבטיח, "The SRC", הוא מתנה אמיתית לכל מי שאוהב את כל זה בסיכום יפה שמתערבב ביחד.

Overkill מעולם לא איכזבו את עדות המעריצים של הלהקה, אבל מאז ומתמיד נאמר שהם איבדו את זה במרוצת השנים, והם גם הרגישו את זה. Ironbound הוא אלבום ה-16, וזה המון אלבומים – הרבה יותר מ-Metallica ו-Megadeth בנות גילם – שלא לדבר על להקות מתפקדות למחצה כמו Anthrax המתפזרת ומתכנסת מחדש, או Exodus שהמציאה את עצמה כמעט לגמרי מחדש. בסה"כ, אני די חושב שניתן להשוות את Ironbound ל-Tempo Of The Damned של Exodus – חוץ מהעובדה ש-Ironbound לא באמת מהווה קאמבק של ההרכב כמו שאלבום המופת הזה מ-2004 היה. Overkill לא באמת הלכו, הם תמיד היו פה, ופשוט כנראה מאז שהם חתמו בחברת תקליטים נורמאלית כמו Nuclear Blast הם קיבלו את המוטיבציה גם להתחיל לכתוב שירים יותר טובים. השוואה יותר טובה תהיה למעשה Kreator עם האלבום Violent Revolution – שלמרות שהלהקה לא באמת נעלמה מהמפה, היא הלכה לטייל בעולמות אחרים כמו רוק גותי ואינדסטריאל, עד לשובה ב-2001 עם המפלצת ההיא. Overkill לא באמת מחזיקה מוזיקאים בחסד עליון כמו Petrozza שיודעים לשחות גם בבריכות לא מוכרות, אבל אי אפשר לקחת ממנה את העובדה שהחבורה הזו פשוט יודעת לעשות ת'ראש מטאל, והיא מוכיחה שעכשיו אפשר לעשות אותו ממש כמו שצריך – חזק-חזק-ונתחזק-כמו-ברזל.