Overkill – Killbox 13

כמו יין שמשתבח עם השנים, או לפחות לא מחמיץ יותר מדי, חבורת הת'ראשרים מניו יורק/ניו ג'רסי העונה לשם Overkill מוכיחה לעולם המטאל הדו-פרצופי שאם למי קלימסטר הוא השטן, אז הם ללא ספק ארבעת פרשי האפוקליפסה (נו, הם חמישה, אבל ניחא).

כמו למי מ-Motorhead אשר כבר 30 שנה מנגנת את אותם 4 תווים ואותם 3 אקורדים ולא עוצרת באדום, Overkill ירשו את כוח ההתמדה, הנחישות, ולעזאזל – גם את העוצמה המוזיקלית שלא משעממת גם אחרי שנים.

אלבומה האחרון, Killbox 13 רחוק מלשנות את העולם, אך הוא בהחלט קרוב לזעזע אותו בניעור עצבני של סצינת הת'ראש האמריקאי הרדומה. כמו חבריהן לחבורה Testament, Exodus, Metal church, גם הבחורים האלה לא נגעו בתהילת אמת כמו "ארבעת הגדולות", שהן כזכור Metallica, Megadeth, Slayer, Anthrax. וכל עוד האושר והעושר נשארו מרחק פרסה מ-Overkill, ככה הם הלכו והידקו חגורותיהם למושבים, נהיו יותר ויותר עצבניים עד אשר באלבום הזה, ה-13 במספר (לא יכולתם לנחש, הא ?) הנוסחה האידיאלית שהם פיתחו מכה באחוריהם של רבות מן אותן להקות בוגדניות ודו-פרצופיות, אשר הבטיחו להישאר "אמיתיים" ופשוט התערבבו במיינסטרים.

באלבום זה Overkill נשמעת ממש כמו עצמה! לעזאזל, הבחורים האלה פשוט לא מגוונים, כבר 20 שנה הם באותו ריף נגוע ת'ראשי, באותו טמפו ואותה המהירות, ואותן צווחות ויללות של אותו הסולן בובי "בליץ" אלסוורת' שפשוט לא נמאס לו לצווח אותם, ולי בהחלט לא נמאס להקשיב.

Overkill הם ההוכחה הניצחת ששגרה זה לאו דווקא רע, והנוסחה הממוחזרת שלהם דופקת כמו שעון גם אחרי 20 שנה. לא נראה שהעובדה שהם לא מצליחים או משהו דומה מפריעה להם לנגן את המוזיקה שהם אוהבים כבר כל כך הרבה זמן, הם נשמעים מאד מרוצים מאיפה שהם נמצאים, ובהחלט לא צריכים להראות שהם משתנים רק כדי למשוך תשומת לב. נכון שבמהלך שנות ה-90 הם קצת קיבלו גיוון מוזיקלי (נו, כל סצינת הת'ראש השתנתה כליל) אבל גם אז הם נשארו Overkill ובטח-גם-בטח אחרי שכל המהומה סביב פנתרה חלפה, הם עוד יותר Overkill משהם אי פעם היו.

אז מה יש לנו באלבום? את אותה הנוסחה בשירים חדשים. נכון, ההפקה של קולין ריצ'ארדסון (Fear factory, Machine head, Bolt thrower, Carcass, Salem) כמובן נותנת לנוסחה להישמע בצורתה הטובה ביותר, אבל עדיין, אנחנו מדברים על אותו ת'ראש גרובי במיד-טמפו ואותן צווחות של בובי שנשמע בעברו כמו חיקוי ססגוני ל-U.D.O וכיום הוא פשוט הוא עצמו, במיוחד כאשר אף אחד לא זוכר לאן Accept או סולנם הגמדי והאובד נעלמו ב-10 שנים האחרונות. השבץ שהבחור שלנו קיבל ב-2002 לא נראה שמפריע לו כל כך להמשיך לנהום, לנבוח ולילל כאילו אין מחר, ואם יש מחר, הוא בטח ישמע כמו היום וכתמול שלשום.

האלבום נפתח בנגינת הבס עמוסת דיסטורשן של מר די.די. ורדי, החבר היחיד ב-Overkill שנותר מהליין-אפ המקורי, ושומעים שהברנש ותיק במלאכתו שהוא מעניק פתיח גרובי אשר עליו מתלבשים שרוולי הגיטרה לשיר הראשון, “Devil by the tail”. השיר הזה הוא הדוגמה האידיאלית שאין חדש תחת השמש, Overkill עוד נותנים בראש ועושים זאת טוב כתמיד.

תבינו שאין בשורות רעות בהצמדות הקנאית של הלהקה למוזיקה שאותה היא התחילה לנגן, אצל הת'ראשרים האלה זה רק הולך ונשמע יותר טוב. וכיום שיש להם דיסקוגרפיה שלא תבייש אפילו את Iron maiden, רק האתגר היום-יומי בהופעה של "לנסות ולכסות את מרבית האלבומים שלנו" הופך לחוויה משל עצמה, אף מילה על סגירת הבאסטה.

לקראת שיאו של השיר הקצב מואץ במעט, במתכונת הסטנדרטית, והפזמון המהפנט אשר נפלט על ידי קולות הרקע של ורדי בסגנון ה"גם אני רוצה לשיר" של Anthrax רק מוסיפות נופח חי ונושם לשיר, ובעצם לכל האלבום.

בשיר הבא, Damned עם הריפים הנחשיים והארסיים הלהקה נשמעת כמו השורשים שלה יותר מתמיד, ואפשר לצעוק את השם Motorhead לכל עבר מבלי שאף אחד יניד את הראש. מה שגם הליריקה נשמעת קצת מטופשת באותה מידה, היא נותרת סתם ביקורתית וכאילו סתם כועסת במידת הצורך.

השיר No light מתחיל מעניין אך נותר קצת רדום לכל אורכו, למזלם של Overkill הפזמונים הקליטים שלהם מצילים אותם מלשמוט שירים שיוותרו מאחור. השיר הזה ממשיך להלום בראש גם אחרי ש-The One מתחיל, פה אנו מגיעים לפזמון שפשוט לא יוצא לי מהראש כבר שבועיים! כל הגעגועים האלה לת'ראש משובח כנראה הותירו צלקת עמוקה שרק החומר השמנוני של הצווארון-הכחול שנקרא Overkill יכול למלא.

השיר Crystal clear שנשמע ממש כמו Black Sabbath, בלוזי ומלוכלך, מוכיח לכל מאזין שנמצא כבר מספיק זמן באזור ("היי שמעת את מטאליקה – רייד ד'ה לייטנינג? אלבום ממש טוב. ועל סלייר שמעת? הם ממש כבדים" סע לי מהפרצוף) שכוח וכבדות הם לא רק במהירות ולא רק בנהמות. השיר הזה לוקח את כל הקופה, ביחד עם המלודיות האדירות שיש לשירים כמו Until I die ול-The sound of dying.

השיר הבועט ביותר באלבום לדעתי הוא Struck down שמועך בדרך המסורתית כמו שיר ת'ראש ישן שנזרק מ-1988, ושיר הסיום, I rise נשמע גרובי כמו מרבית קודמיו, מסכם את הפורמולה הכובשת והמתקתקת של Overkill בציון לשבח. וזה כמובן עבור אלה שלא מחפשים משהו חדש ומעדיפים להתרפק על ת'ראש ישן וטוב שמריח בניחוח חדש ולא משתנה.

לסיכומו של עניין מדובר באלבום טוב מאד, שמחזיק אתכם מרותק גם משמיעה ראשונה, אם אתם חובבים של הסגנון. אבל אם יש בכם קמצוץ טינה לסגנון המוזיקלי שנקרא ת'ראש מטאל, אני ממליץ קודם כל להתנסות באלבומיהם הקלאסים של חיות הת'ראש האלה, ורק אח"כ לנסות טעמו של אגרוף חדש מהו. שזה מגיע להתפתחות ולשינויים ורפורמות מוזיקליות, Overkill נשארו הרבה מאחורי Slayer, Testament, Forbidden וחבריהם אבל זה הפרימיטיביות הבהמית שלהם, כמו שזו שעדיין עובדת ל-Motorhead, היא זו שכובשת את המאזין, ורומסת אותו כמו ממותה.