Overkill – ReliXIV

אוברקיל באים לקראתך! או משהו כזה. הלהקה הזאת, שריח הנפתלין מזכיר לה אולי תקופת הזדקנות, קיימת ובועטת וממשיכה להוציא אלבומים ללא הכרה מבוקרת. אלבומה החדש, ה-14 במספר (!) הוא האלבום הראשון שלה בחברת Regain Records שזה לא אומר הרבה מלבד העובדה שעכשיו מעריצים של אוברקיל מנהלים את הלהקה. אה כן, והעובדה שהם הפיקו את התקליט הזה לבדם מוסיפה איזה עוד נופח אוטנטי. אוברקיל, רק אוברקיל והרבה מאד מאוברקיל.

אבל אוברקיל הזאת, מה היא יכולה לחדש כבר למאזיני הת'ראש מטאל בעולם? 14 אלבומים? מי זוכר בכלל אילו שירים היא מנגנת, לכל הרוחות? יש אנשים עצרו ב-Feel the Fire, כאלה שהמשיכו עד ל-Years of Decay, או Horrorscope המפורסם, ואולי אפילו טעמו מ-W.F.O. המרענן בזמנו, אבל מי עוקב אחריהם מאז 1996 שהם הוציאו את פצצת הניו-סקול ת'ראש (המאד מוצלחת לטעמי) Necroshine? לא ייתכן שזה רק אני. היו עוד הרבה מאד אלבומים טובים מאד בדרך כמו Bloodletting או Killbox 13 שיצא שנה שעברה והופק על ידי קולין ריצ'ארדסון, ששמו הולך קופץ ובועט לפניו.

אז מה יש לנו במכסת האוברקיל השנתית? אלבום שהוא לדעתי יכול לחתום את הקריירה של אוברקיל בכבוד, אבל לאיש כבר לא אכפת. אוברקיל, כמו AC/DC או ההשוואה המתבקשת לנצח – Motorhead – נמצאים פה כדי להישאר לא בגלל שהם טובים מהשאר, אלא בגלל שהם פה. זה מצוין. הם ישקעו עם ספינת המטאל לכשתטבע לנצח עוד איזה 20-30 שנה או משהו, בתור הקפטנים האחרונים. הם לא מפסיקים להצמד חזק אל התורן ולתת בראש כל עוד הם יכולים.

האלבום מורכב מכמה אלמנטים שונים. הראשון זה הת'ראש מטאל הנצחי של אוברקיל, שמלווה אותם ללא הפסקה, אולי לפעמים הוא פחות בולט אבל הוא שם. אוברקיל היא להקת ת'ראש מטאל ולא יעזור בית דין. השני הוא הגרוב. הגרוב-ניו-סקול ת'ראש הזה, שנוצר אני מניח בעקבות פנתרה, דבק באוברקיל ולא עוזב אותם מאז 1996, וזה כבר 9 שנים של גרוב. תוסיפו לזה אלמנט נוסף, שזה השפעה ניכרת מהארד רוק, שהתחילה כסממן מהאלבום הקודם – Killbox 13 – וזה כמובן אלמנטים של AC/DC או Led Zepplin שתמיד היו שם, אבל השורשיות שלהם התחילה לקבל צורה בולטת (אולי פשוט שהלהקה מזדקנת יותר ויותר היא הולכת ונשמעת יותר ויותר דומה לאבות אבותיה – ראה ערך מטאליקה ולייניד סקייניד). והאלמנט האחרון הוא הפאנק, אלמנט שאני סולד ממנו דווקא – השפעות של ה-Sex pistols והרמונז. התוצר הסופי הוא האלבום החדש של אוברקיל, רליקס (שהאיקס מתערבב עם ה-IV שזה יעני יחד 14… כל הכבוד).

האלבום נפתח עם Within you eyes, עם אינטרו דרמטי המזכיר שיר של AC/DC דווקא, ואז פוצח במכת ת'ראש גרובית לחלוטין, שיר כבד, אבל לא מהלהיטים החזקים של בובי בליץ ודי די ורדי. דווקא אני התרגלתי שהשיר הראשון של האלבום הוא אחד מהלהיטים ופה, השיר בסדר, אבל רחוק מלהיות הכי חזק באלבום. ריף הפתיחה הוא בעצם הדבר הכי סוחב בשיר, וגם ההזדמנות להתפעל מהסאונד הלהקה הצליחה לסדר לעצמה לבד. כשהם אמרו שהם מקליטים את זה לבדם אני פחדתי שאני הולך לקבל Nocturnal Breed. טוב לדעת ש-20 שנה בעסק הופכות אותך למקצועי.

גם השיר השני לא להיט, ואולי החוליה החלשה באלבום. השם שלו בכלל מזעזע. Love. הבלתי יעשה נעשה מה שנקרא. אבל מפה האלבום נוסק מעלה. Loaded rack נותן בראש עם הרבה מאד אמביציה, והשירים הטובים באלבום לדעתי הם Bets in the belfry הגרובי עם הפזמון הכי קליט מאז Walk, והשיר השני – שהוא ההפך הגמור ממנו – שיר אולדסקול ת'ראש טוחן מוחות שנקרא Pound of flesh. הפזמון על הפיץ' הגבוה פשוט עושה אותו אדיר. גובל בגאוני.

השירים הבאים שומרים על עקביות מסוימת. שומרים גם חומר ת'ראשי ובועט וגם גרובי ומקפיץ שיתאים את עצמו למגוון רחבות המטאל במועדוני הרוק הקרובים, לאלה שיכולים לסבול את השירה ה-"גרון שלי כמעט עולה באש" של בובי בליץ אלסוורת'. לדעתי השיר האחרון, שנקרא Old School הוא גחמה מיותרת. שיר פאנק בסגנון הרמונז שאני ממש לא אוהב – אבל חובבי הסגנון שאוהבים למהול את הת'ראש מטאל שלהם בהרבה פאנק הולכים להתענג מעושר. הפזמון גם דבילי, אבל זה לא הפריע מעולם לאוברקיל.

מי אני שאפריע להם.