Overkill – White Devil Armory

כבר התרגלתי שפעם בשנתיים, כמעט כמו שעון, Overkill מוציאים אלבום חדש. ע"פ המסורת, הישר מהתנור של ניו ג'רסי יצא לאחרונה White Devil Armory תחת לייבל העל Nuclear Blast. לטעמי Overkill נמצאים במעיין רשימה שהיא אנטיתזה ל Big four. הם אולי לא ממלאים אצטדיונים כמו עמיתיהם מMetallica, Megadeth, Slayer ו Anthrax (לבד, חוץ מ Metallica הם גם לא מפוצצים הופעות של עשרות אלפים), אבל הם לגמרי מאבות הת'ראש ונמצאים בעשירייה הפותחת אם לא החמישייה הפותחת של להקות הת'ראש החשובות. בשונה מאותן להקות איכשהו Overkill שמרו על אופי מסוים ולא התפשרו או "התנסו" ו "התפתחו" כמו שאר הלהקות (Load??, Stomp 442??). פעם בשנתיים בממוצע הלהקה מוציאה אלבום חדש ומלא ולא חצי אלבום שנותנים לו נפח עם כל מיני הקלטות מחדש של שירים ישנים (Megadeth…) ובין לבין הם חורשים את ארה"ב ואירופה בהופעות, מוציאים סינגלים או אלבומי הופעות וכד'. אין ספק שהם עסוקים 24/7 ואין ספק שהם עושים את מה שהם עושים בשביל המוסיקה ולא מסיבות כלכליות (טוב, אולי גם אבל זו הסיבה המשנית).

אז קיבלתי את הדיסק לפני כמה שבועות וקצת התעכבתי עם הכתיבה, בשביל זה יש את יום כיפור כי כמה אפשר לשבת מול הטלוויזיה. אני תמיד מעדיף לכתוב על אלבום חדש כשהדיסק הפיסי נמצא באמתחתי מהסיבה הפשוטה – הטקס. לפתוח את הניילון, להריח את ריח הדיו של ה Inlay. לקרוא את המילים ולהתרשם כמובן גם מהעיצוב. במקרה הזה, ה Inlay נפתח לגיליון ולא כחוברת. מצד אחד מופיע הלוגו המפורסם של הלהקה שמלווה אותה כבר 30 שנה, גולגולת מכונפת, חקוקה על מבנה אבן, מבצר (להלן Armory) ובתחתית תמונות חברי הלהקה מהופעות שונות (בחירה מעניינת). בצד השני מילות השירים ותמונה נוספת של חברי הלהקה על מדרגות מבנה כלשהו.

מבחינת ההפקה, נעשתה ע"י חברי הלהקה (מתאר לעצמי ש Blitz הסולן ו Verni הבסיסט אחראים גם על החלק הזה, מעבר לכתיבת המוסיקה והמילים), מסטר ומיקס נעשו ע"י Greg reely שכבר עבד עם הלהקה באלבומם הקודם The Electric Age. הסאונד חלק, מדויק ומלא. ניתן דגש מיוחד לבס, מה שבאלבומים קודמים פחות הורגש. קשה להתייחס לאלבום חדש של להקה הקיימת תקופה כל כך ארוכה ועם דיסקוגרפיה ארוכה מבלי להכנס להשוואות, אז אשתדל להימנע מכך אבל רק אציין שאני מודה לאלוהי המטאל על הקידמה והטכנולוגיה שהביאו את הסאונד המודרני ורק מפנטז איך היה להאזין ל The Years of Decay אם היה מוקלט היום (תחשבו על זה ותריירו, זה מה שאני עשיתי כשהשתעשעתי עם המחשבה).

אז מה יש לנו כאן? 11 שירים, בינוניים באורכם אך ישנם מספר שירים קצרים וקולעים לפי הנוסחה הקלאסית של שיר ת'ראש. ניכר כמה הלהקה התפתחה במהלך השנים אבל עדיין הצליחה לשמור על הקו המרכזי: תיפוף מהיר, סולואים שרדרים, כמובן – קולו של Blitz שכמעט ולא השתנה במהלך השנים וכל זאת עם תחכום ומלודיות ייחודיות.

השיר הראשון שגם זכה לקליפ וסינגל The armorist מהווה פתיחה אלימה ומנבאת את הבאות – אני הולך לאהוב את האלבום הזה. אני חייב לציין כאן שלאלבום הקודם מ 2012 פחות התחברתי למרות שזכה בביקורות מאוד חיוביות. אני משער שבחרו לשים את השיר בתחילת האלבום בדיוק מסיבה זו, כי בהמשך הם מגוונים עם קטעים קצת יותר מורכבים מבחינת מבנה וריבוי ריפים.

Down to the bone נפתח בריף מורכב המלווה בתיפוף מהיר, עם ההתייצבות מגיע מקצב אחיד ו Blitz מתחיל. הפזמון הופך למלודי יותר גם מבחינת הנגינה וגם מבחינת השירה. לקראת סוף השירה מתבצע שילוב ווקאלי (או קלידים), מה שישמש את הלהקה בהמשך גם בהופעות (סוג של פילר).Pig הוא קטע ת'ראש שנות ה 80 קלאסי, גם מבחינת הפתיחה וגם מבחינת המבנה שלו, מאפייני הגרוב בולטים בו.

Bitter Pill יוצא דופן, כשמו כן הוא – קצת קשה לבליעה. פתיחה מסיבית ודרמטית (שונה מהקו הכללי של התקליט). מזכיר מעט את who tends the fire עם השילוב של ריף כבד עם בס מובלט באופן קיצוני Blitz בשירתו, במיוחד בפזמון נוגע בגבולות רוקיים יותר אך כמובן בסגנון היחודי שלו. באמצע השיר מתרחשת תפנית ע"י שבירה באמצעות ריף והקצב של השיר משתנה למעין מעבר שמוביל לסולו המבוסס על קטע הפתיחה. השיר נחתם בפזמון אשר מוביל לפריטה שפתחה את השיר.

Where There's Smoke… מחזיר אותנו לת'ראש עצבני ובועט בראש – עבודת תיפוף מהירה בקצב ירייה של מקלע "נגב" המטפטף אש קצבית על איזה חמאסניק.

הקטע הארוך ביותר באלבום, כמעט 7 דקות אורכו הוא Freedom Rings. נפתח בפריטה ארוכה של Verni אשר אליו מצטרפים לאט לאט שאר חברי הלהקה עד הגעתו של Blitz. שוב, קטע ת'ראשי קלאסי. את האמת, ריף שהרבה זמן לא שמעתי, משהו שבאמת מחזיר אותי 20 שנה אחורה, קטעים שמזכירים אלי את Metallica ב Kill 'em all. עם זאת, משהו בשיר הולך לאיבוד, כנראה בגלל אורכו, הם ניסו לדחוף קצת יותר מדי תוכן כדי להתאים כנראה למילים.

In the Name הקטע שסוגר את האלבום, קטע עמוס לעייפה. ריף ומקצב מלחמתי, מזכיר מעט פולק מטאל בקטעים מסוימים. אבל הקו הכללי בולט ביותר. השיר הולך ונבנה ולקראת הגשר באמצע השיר מתפתח מעין סולו מלודי מתך הריף הבסיסי של השיר. כיאה לשיר מורל, או לפחות כך זה נשמע ונקרא בליריקה לקראת סופו שאר חברי הלהקה מצטרפים לשירה ומספקים נופך אפי לשם השיר.

אני מקווה שיצרתי סקרנות או עניין – עכשיו תורכם ללכת ולבדוק בעצמכם את האלבום, אני מאמין שמעריצי ת'ראש קלאסי יאזינו לאלבום עד סופו מבלי להיכנס להשוואות עם אלבומי קודמים של Overkill וחבר'ה חדשים יותר ייהנו מאלבום שמחזיר עטרה ליושנה עם סאונד אימתני, יכולות נגינה משופרות וריפים מטורפים: גם "שמרניים" על פי הספר הלא כתוב של הת'ראש וגם ריפים מורכבים או מלודיים שלא היינו מצפים בכלל שינוגנו ע"י Overkill.

אז זהו, תאזינו לאלבום בשלמותו ואח"כ עופו לקנות אותו!!!