Ozzy Osbourne – Scream

אנשים במיין סטרים לא נותנים ל-Ozzy מספיק קרדיט. אותם אנשי תקשורת רואים אמן מטאל זקן, שבקושי מדבר, וגם כשהוא מדבר לא ממש מובן, בקושי הולך, ומכירים אותו בעיקר כי הוא היה הדמות העיקרית בסדרת ריאליטי. חבל. אני מכיר אותו כמישהו שהוא אולי לא אחד הקולות הגדולים במטאל, כמו Dio ז"ל למשל, אבל בהחלט אחד הקולות הייחודים ביותר – זה שהיה חלק ממה שעשה את Black Sabbath לאחת מלהקות הרוק והמטאל הגדולות בהיסטוריה וכמי שאחראי לכמה מאלבומי המטאל הטובים בכל הזמנים, וככאלו, כמה מהאלבומים הטובים בכל הזמנים באופן כללי. למרות כל זאת, הציפיות לאלבום הזה לא היו ממש בשיאן לפני שהוא שוחרר.

בואו נתחיל מזה שאין יותר Zakk Wylde. כל מי שמכיר את Ozzy יודע ש-Zakk היה חלק מהאלבומים שלו לא פחות מ-Ozzy עצמו, ושהחיבור המוזיקלי בין הגיטריסט הענק לבין הסולן האגדי היה יותר מערכת של שיוון מאשר פשוט זו של גיטריסט שמנגן עבור סולן. Ozzy תמיד נודע בכך שהיא מגייס גיטריסטים גדולים, החל מ-Randy Rhodes, ללא ספק אחד מגיטריסטי המטאל הגדולים ביותר, דרך Jake E. Lee, שעשה את Bark At The Moon לאלבום גיטרות מבריק, ועד Wylde עצמו. האלכוהוליזם הגובר של Wylde והעובדה שע"פ Ozzy אלבומי הסולו שלו התחילו להישמע יותר ויותר כמו חומרים של Black Label Society, להקת הסולו של Wylde, כל אלו היו חלק מהסיבות לפיטוריו המפתיעים של הגיטריסט.

גיוס הגיטריסט היווני Kostas Karamitroudis, הידוע גם כ-Gus G, היה הפתעה לא קטנה, גם כי הוא לא בעל שם גדול בעולם הגיטרות, וגם כי למרות שהוא נחשב לווירטואוז לא קטן שעשה עבודה יפה עם להקת הפאוור מטאל Firewind או במהלך החברות שלו ב-Dream Evil, הוא עדיין רחוק מלהגיע לרמתם של הגיטריסטים הקודמים של Ozzy. תוסיפו לכך את זה ש-Black Rain, אלבומו הקודם של Ozzy, היה אלבום בעל סאונד מודרני עם נסיון לעשות את Ozzy לאומן מטאל אלטרנטיבי, ובהחלט נשארנו עם ציפיות נמוכות ביותר לקראת Scream. אז לאחר כמה מאות שמיעות אני יכול לומר בפה מלא – Scream הוא ככל הנראה אלבום הסולו הטוב ביותר של Ozzy מאז No More Tears ב-1991, אלבום הסולו המצליח ביותר של Ozzy בארה"ב.

Ozzy הפעם מלווה בהרכב קצת פחות מוכר מאלו שליוו אותו בעבר, אבל החל מ-"Let It Die" ברור שמדובר באלבום כבד מאד, מופק היטב, שבעיקר בורח מהשפעות מודרניות כמו אלו שהיו ב-Black Rain. למרות שהמפיק (השותף גם לכתיבה) Kevin Churko, הפיק גם את Black Rain ונודע בגלל הפקת הרכבים כמו Five Finger Death Punch ו-In This Moment, ניכר כי כאן הוא נותן לקול של Ozzy ולריפים הכבדים של Gus G לדבר, ופחות לקלידים ואפקטים – והתוצאה מעולה. הטקסט של השיר הוא אמנם אוסף קלישאות Ozzy מצוי, אבל למי אכפת שהמוזיקה ברקע כל כך מוצלחת. באמצע השיר הקצב מטפס, ואת מקום הריף הפותח תופס אחד הריפים הכבדים בתולדות קריירת הסולו של Ozzy, לא נותר אלא להעריץ את ההעזה של השימוש במוזיקה כבדה כל כך.

"Let Me Hear You Scream", הסינגל הראשון מהאלבום, הוא להיט מיידי – פזמון קליט, ריף מהיר ומסורתי שמחזיר אותנו לימים של שירים כמו "Over The Mountain" או "Crazy Train" הקלאסים. כאן גם באה לביטוי יכולת הנגינה של Gus G באופן ברור יותר, ואמנם הוא רחוק מלהיות Wylde אבל הוא עדיין גיטריסט מטאל קלאסי בעל יכולות גבוהות. "Soul Sucker" לוקח ריף Black Sabbath אופייני ושותל בו את הכבדות וההומור המרושע ש-Ozzy ידוע בו, שיר טוב, גם אם לא אחד החזקים של Ozzy. אחריו מגיע אחד השירים הפחות טובים באלבום – "Life Won't Wait" הוא מסוג החצאי-בלדות ש-Ozzy נודע בהן בעבר, רק שהוא לא מגיע אפילו קרוב לרמתם של שירים כמו "Mama, I'm Coming Home".

"Diggin' Me Down" הוא אולי אחד השירים הטובים ביותר ש-Ozzy כתב אי פעם. השיר, שנפתח עם קטע אקוסטי דרמטי בסגנון הפתיחה של "Killer Of Giants" הקלאסי, או אפילו "Dee", הופך לשיר כבד וקודר במיוחד שמראה עד כמה הכתיבה של Ozzy חדה ומושחזת יותר מכותבים נוכחיים רבים אחרים. למרות הדיבור המתקשה, ההליכה הצולעת והתדמית המחוקה, Ozzy עוסק כאן באמונה שלו, או יותר נכון, בחוסר האמונה בנצרות שעליה גדל בילדותו. Ozzy חושף כאן משהו מעולמו הפנימי, שללא ספק עלול להכניס אותו לצרות בארה"ב הנוצרית – כשהוא בעצם מפקפק בקיומו של ישו, שעל קיומו וקודשתו הוא גדל.

"Crucify" הוא עוד שיר כבד עם ריף Ozzy אופייני, ששוב עובד מצוין, ונוגע בנושא האמונה של Ozzy מזווית קצת שונה. "Time" שוב נוגע בריפים מינורים ובעלי סאונד מלנכולי, ולמרות שהשירים הבאים לא מגיעים לרמתו של "Diggin' Me Down" הגאוני, עדיין ניתן לומר כי הם לא יורדים ברמתם לשניה, ושיר כמו "Latimer's Mercy" מראה שלמרות ש-Zakk נמצא מחוץ להרכב, ההשפעה רבת השנים שלו לא תמחק כל כך מהר.

בואו נסכם, שמעתי כל אלבום שOzzy אי פעם הוציא, חלקם, או יותר נכון, מרבית המוקדמים שבהם, הם יצירות מופת של ממש. מאז No More Tears הייתה תחושה של אובדן אנרגיה מסוים, אולי כי Wylde העביר את רוב האנרגיה שלו להרכב הסולו שלו, אולי כי Ozzy איבד קצת מהאנרגיה שלו, ואולי כי רוב השירים הגדולים כבר נכתבו. Scream מוכיח כי יש עוד שירים גדולים, כי שינוי ורענון בהרכב בהחלט יכול לתרום, וגם כי למרות שהאלבום מכר בינתיים חצי ממה שמכר Black Rain הלא לגמרי מוצלח – אין הדבר מעיד בכלל על רמתו של האלבום, שמבחינתי הוא אחד מאלבומי ההבי מטאל המסורתיים הגדולים של השנים האחרונות. אין ספק שעכשיו יש לי כמה סיבות ברורות הרבה יותר טובות לצפות להופעתו של Ozzy בישראל.