Pagan's Mind – God's Equation

להקת הפרוג הנורבגית Pagan's Mind שייכת לצד של הז'אנר הזה שאני בדרך כלל מעדיף. זה שלא מבוסס על תצוגות נגינה בלתי נגמרות וקלידי האמונד רכים, משהו שאני מעדיף כשהוא בפרוג-רוק, לא במטאל, אלא על מטאל כבד, ריפים בשרניים והרבה אגרסיות, שכולם משולבים בשירים מתוחכמים ומלודים כאחד.

אלבומה הקודם של הלהקה, Enigmatic: Calling, שיצא ב-2005 נחשב באותה שנה לאחד מאלבומי המטאל הטובים ביותר שיצאו, ומסיבה טובה. האלבום שילב את הקול המלודי מלא הרגש של הסולן נילס ק. רו עם היכולת הטכנית המרשימה של נגני הלהקה, בייחוד של הגיטריסט יורן ויגו לופסטד, שגם הפך את אלבומי הסולו של יורן לאנד הנודע להברקות הארד רוק איכותיות.

שנתיים אחרי, והלהקה חוזרת. לאחר שבע שנות פעילות ו-3 אלבומי אולפן בלבד לפני זה הנוכחי, ניכר שהם לוקחים את הזמן ולא מוציאים אלבומים חפוזים או פחות ממושלמים. כל שיר באלבום הוא יצירת פרוג מטאל כבדה והדוקה, הסאונד של הלהקה מלוטש וכבד באופן שמעט להקות אחרות מגיעות אליו, ודי ברור לי למה גם האלבום הזה נבחר ללא מעט רשימות של אלבומי הפרוג מטאל הטובים של 2007, החבר'ה האלה יודעים מה הם עושים.

לאחר האינטרו המתבקש הלהקה פורצת עם שיר הנושא, "God's Equation". כרגיל, שילוב מדויק של ריפים כבדים עם קלידים פרוגים, והקול הייחודי של רו מעל הכול. קולו של רו הוא אחד הדברים היחידים שהם עניין של טעם נרכש, מבחינה מוזיקלית יש קונצנזוס כמעט מוחלט בקרב חובבי הפרוג והמטאל המלודי בכלל כי הלהקה היא אחת הטובות שפועלות כיום, אבל קולו הכמעט פופי כבר עלה לאדם אחד או שניים על העצבים.

אני אישית פיתחתי חיבה אליו, הוא אמנם קיטשי ודי גבוה, אבל יש לו איכות קולית שקשה לערר עליה, הוא מגיע לגבהים ורמות אנרגיה שמעט סולנים יכולים להשוות. השירים שאחרי מביאים כמה מהרגעים הכבדים ביותר של הלהקה, הגיטריסט לופסטד מצליח להרשים למרות שהוא לא פורץ בלידים מעוררי השתאות דוגמת ג'ון פטרוצ'י. הוא פשוט כותב חומר מצוין, והלידים המלודים שלו יושבים בדיוק איפה שהוא צריכים בתוך השירים.

אחת ההפתעות של האלבום מגיעות בשיר החמישי, ביצוע ל-"Hallo Spaceboy" של דויד בואי, לא שיר קלאסי שלו ובהחלט לא אחד שהייתי מצפה לביצוע שלו ע"י להקת מטאל, אבל כששומעים את השיר והגרסא של Pagan's Mind איך שהוא זה מתחבר. יש דמיון לשיר המקורי אבל הלהקה הופכת את זה לשלה, והקטע הוא בשקט אחד השירים החזקים באלבום.

רוב שירי הלהקה מתרחקים ממסוכמות הפרוג, הם כבדים יותר, ארוכים פחות, ולא בנויים סביב קלידים, ובעצם מלבד השיר האחרון ושיר הנושא אין כאן סאגת פרוג של ממש. השיר האחרון הוא הדבר הקרוב ביותר לפרוג מטאל מסורתי, אבל גם כאן יש מלודיות כאלו שניתן לזכור, אין צורך לשמוע את השיר שלושים פעם כדי להבין מה הלהקה עשתה, ומבחינתי זה בהחלט עומד לזכותם. יהיה מי שיאמר שהחבר'ה האלה לא מחדשים, וזה נכון, ויהיה מי שאמר שכל האלבומים שלהם דומים אחד לשני – וגם זה נכון, אבל כל עוד הם מנפיקים מטאל ברמות שכאלו, מלודי ואיכותי, לי זה לא ממש משנה.