Pain of Salvation – Panther

20/09/20
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. ACCELERATOR
  2. UNFUTURE
  3. RESTLESS BOY
  4. WAIT
  5. KEEN TO A FAULT
  6. FUR
  7. PANTHER
  8. SPECIES
  9. ICON

עבר קצת זמן מאז הסקירה האחרונה שלי, והתחשק לי "לחזור למשחק" דווקא עם החדש של PoS. ראשית, אתחיל עם העובדה המטרידה שהאלבום השתחרר ב-28.8.20, תחת הכותרת "פנתר", כאשר על העטיפה מצויר פנתר שחור, וממש באותו יום נפטר השחקן צ'דוויק בוזמן אשר גילם את "הפנתר השחור" בסרטי היקום הקולנועי של מארוול. חתיכת הזיה.

ולענייננו, האלבום הזה הוא חתיכת תפנית תמטית ומוזיקלית משאר אלבומי PoS, אף על פי שהוא עדיין בגדר פרוג מטאל/רוק. ככלל, הסאונד באלבום הזה ממש לא עושה לו חסד. רצועת הפתיחה, ACCELERATOR, היא שיר Djent עם יותר מדי צלילים ומשקל מוזר לכל אורכו. השיר הבא – UNFUTURE. מרגיש לי כמו המשך של קודמו – כאוטי ולא ברור גם כן. מה שכן, מעניין שנעשה שימוש במוטיב מרכזי במוזיקת R&B- נקישת אצבעות. כפי שניתן לשים לב, לא יודע למה כך הוחלט, כל השירים כתובים באותיות גדולות, כפי שתראו בהמשך. השיר השלישי הוא RESTLESS BOY. שיר שטיפה משדרג את האלבום למרות שהוא גם כן הזוי לגמרי בפני עצמו. הוא גם ניסיון לא יוצלח לטעמי לנסות משהו חדש שטרם נוסה באלבומיהם הקודמים. אני אמנם מברך ומעריך אותם על הניסיון, אך לפי דעתי זה לא ההברקות שלהם הם מסוגלים, ובפרט דניאל (הסולן, למי שלא יודע). רביעי במספר, WAIT, הוא שיר חמדמד אשר קצת יותר עונה על הציפיות שלי מהלהקה הזאת שממוקמת אצלי בין להקות המטאל האהובות ביותר, ובפרט בתחום הפרוגרסיב. יחד עם זאת, השיר שלאחריו, KEEN TO A FAULT, שוב אכזבה גדולה. רצועה מס' 6, FUR, היא מעין מנגינת מעבר אינסטרומנטלית בת דקה וחצי שכאילו לא קשורה לשום דבר. השיר השביעי, שיר הנושא ;PANTHER סוף סוף שיר שיש לי ביקורת חיובית עליו. הוא אמנם לא מנסה להיות מתוחכם, ובכך אולי גאוניותו, ברם הוא בהחלט הכי מעניין להאזנה עד כה – By Far. הרצועה הבאה, ואחת לפני הסוף, היא SPECIES. לי אישית זה נשמע כמו שילוב של Tool והתקופה של הביטלס שבה ג'ורג' האריסון ניגן על סיטאר. לא רע. אחרון חביב, ICON, הוא שיר באורך הגלות במונחים של האלבום הזה ספציפית. שלוש עשרה דקות וחצי שהתחילו עם מלודיה נחמדה על הקלידים ומיד נהרסו עם חפירה מיותרת של "בניית מתח" שממשיכה עם שירה שמלווה בסאונד צורמני ומחוספס, שגורם לי לתהות שוב מה לעזאזל עבר על הסאונדמן שלהם, אבל אחר כך זה כבר מתחיל להישמע נורמלי יותר, ובעיקר נעים לאוזן ברמה שכבר שוכחים כמה האלבום הזה "לא נשמע להיט", בלשון המעטה, לפני כן.

לסיכומו של עניין, האלבום הזה לוקה כל רגש וטכניקה. הוא נשמע כאילו הוא הוקלט בלחץ בלי "ביקורת עמיתים". אין ספק שגם מבלי לקרוא את הליריקה, ממה שהצלחתי לקלוט משמיעה ראשונית, אין ספק שהליריקה אצלם נשארת מצוינת, אבל עצוב לציין כי מה שהכי אהבתי באלבום זה פאקינג העטיפה שלו. קיוויתי ליותר מהלהקה הכה מטורפת הזאת. אני סמוך ובטוח שבהינתן האזנה נוספת, בייחוד עם המילים מול העיניים, האלבום הזה ימצא חן יותר. אבל זאת לא חוכמה. בכל מקרה, אני מאוד מקווה שיש מי שיחשוב שזה אלבום שעולה בקנה אחד עם מה שאנחנו רגילים לשמוע מהחבר'ה האלה, או לפחות מתקרב אליו.