Pain Of Salvation – Road Salt One

לכל אחד יש את הלהקה "שלו". הפייבוריטית, זאת שלא משנה כמה הטעם המוזיקלי שלו ישתנה, יתחלף ויתפתח, תמיד היא תישאר שם לנחם אותו, להזדהות איתו, להעלות לו את מצב הרוח או לשבור לו את הלב. המלכה הבלתי מעורערת עבורי היא Pain of Salvation. נכון, היו אלבומים שיותר התחברתי אליהם וכאלה שפחות, אבל כמעט כל מה שהלהקה הזו הוציאה הצליח לגרור את הלב שלי החוצה מהחזה ולמחוץ אותו.

המוזיקה הורסטילית, שלמרות הזמן החולף עדיין שומרת על עמוד שדרה מאוד ברור, ההעדפה החכמה של הדגשת האמוציה על פני השתוללות פרוגרסיבית כאילו מגניבה שלהקות רבות נופלות בה, הליריקה העומדת רמה אחת מעל כל השאר, ומעל כל זה – הקול האלוהי של Daniel Gildenlow, המודל האולטימטיבי לחיקוי, שמסוגל כמעט בלי מאמץ להרוג אותך מבפנים. הסוד שלהם טמון בכנות ובטוטאליות – הם לא פוחדים לחשוף את עצמם בצורות הכי כואבות, מביכות, מפחידות, ואי אפשר כמאזין שלא לחוש את זה. אם הבנת את הראש של Pain of Salvation היא תתפוס לה מקום של כבוד בליבך. כמו התכנים שלה, היא שחור ולבן – או שתשבע להם אמונים לנצח או שמעולם לא תבין על מה המהומה.

מאז היום בו הבנתי על מה המהומה ולקחתי את המסע עם האלבום Remedy Lane שהפך למאסטרפיס עבורי, לא נתקלתי שוב בכזו תגובה רגשית ברורה למוזיקה. הוא היחיד שסחט ממני דמעות. גם כמעט את כל שאר האלבומים שלהם אני אוהבת ומעריכה, וגם הם הצליחו למשוך בחוטים מסויימים אצלי, אבל לא ככה. אולי משום ש- Remedy Lane מדבר על אהבה, זוגיות, חששות שכל אחד חווה בשלב זה או אחר בחייו, בעוד אלבומים אחרים נמשכים לכיוונים פוליטיים, מחאתיים, מלחמתיים או קונספטיים מדי.

למען האמת, לאחר האלבום האחרון, Scarsick, שלא היה שום דבר שמתקרב אפילו לרמתם הרגילה, פחדתי שאיבדתי אותם לנצח. הוא היה הרבה יותר מודרני, הרבה פחות מושקע. כבר חששתי שהמסע שלי עם Remedy Lane היה יחיד במינו, ואז הגיע Road Salt. הדבר הראשון שהכה בי כששמעתי אותו בפעם הראשונה היה הזלזול ההפקתי. Pain of Salvation תמיד "חטאו" במינימליזם, אם כי בדיוק במידה הנכונה כל פעם, וזה היה שובה לב בעיני. אבל Road Salt נשמע כאילו הוקלט אצל Gildenlow בבית – הוא, הגיטרה והמחשב, ולא עבר שום עיבוד או הפקה ראויה לשמה. גם ה-Artwork עצמו לא ראוי להיקרא Artwork, אלא אם כן תמונות מצולמות של הלהקה ליד מדורת ל"ג בעומר עושות לכם את זה. אפילו הדיסק כולו לבן, ללא כיתוב או תמונה. הרמתי גבה – הרי להקה בסדר גודל שלהם כבר יכולה להרשות לעצמה לשפוך קצת כסף על הפקה ועיצוב נורמליים. רק בשמיעה השניה הבנתי שכל זה נועד לשרת את המטרה ולהדגיש את האומנות שבפנים, ללא הסחות דעת חיצוניות. זה כל הקטע של האלבום הזה, התכנים עצמם גסים, בלתי מעובדים, חשופים. אם כן, לייפות אותם באולפן יהיה סוג של צביעות. אני חושבת שאחרי רומן של שנים כבר קלטתי את הראש שלהם.

לא קשה להבין למה Remedy Lane פגע בי מיד – הייתי במצב שביר ושבור-לב גם ככה, ורק חיכיתי למוזיקה הנכונה שתסובב את הסכין. כשהכנסתי את Road Salt למערכת, שנים אחר כך, חייכתי לעצמי במחשבה ש"עכשיו טוב לי, בוא נראה אותם מצליחים לעשות את הטריק שלהם עכשיו". אוי, כמה טעיתי… כבר בשמיעה השניה הייתי מוכרחה להפסיק באמצע. לא יכלתי להתמודד עם כל האמוציה הזאת שנזרקת עליי בבת אחת. נראה כאילו Gildenlow התעלה על עצמו: יותר מטורף, יותר אמיתי, יותר חסר מעצורים. כמו Remedy Lane, גם כאן מדובר על זוגיות, רק שכאן היא שונה. האדם שונה, המסע שונה, אך נקודות הדמיון מפתיעות. לא עוד מחפש את עצמו, אלא מחפש את הדרך. לא עוד מסתתר מאחורי מעטה תמימות מעושה, אלא מציג את עצמו לראווה על כל הפגמים שלו, ואוהו יש לו הרבה. רק לאחר כמה האזנות חוזרות (וכיאה למעריצה ותיקה, נדבקתי לאלבום הזה כמו סופר-גלו) הייתי מסוגלת להכיל אותו באמת.

האלבום פותח בקלידים מתוחים, אווירה לא שקטה, והאמירה המוחלטת "אין מצב שתאהב אותה יותר ממני". כבר על ההתחלה Gildenlow נשבר לנו עם כל הכעס, הפחד והכאב שלו בשירה הכוללת את כל הטווח האמוציונאלי הקיים ויותר. המוזיקה לא עמוסה כלל, התפקידים ברורים, ואי אפשר להתנגד לזה, אי אפשר להפסיק את המסע: אתה חייב להקשיב לו עד הסוף, במיוחד כשאין לך שום הסחות דעת דוגמת הפקה גרנדיוזית לברוח אליהן, ואתה יודע שזה לא הולך להיות נחמד. "She Likes to Hide" הרבה יותר בלוזי וכאילו-נינוח. הליריקה ברורה וקלה להבנה אם כי למרות פשטותה היא "בדיוק שם". נדמה שהמטרה העיקרית שלו היא להציג את הדמויות ולהוות קרש קפיצה ל-"Sisters", השיר בו נאלצתי לעשות הפוגה ולהרגע. הליין די חוזר על עצמו, אבל התוכן, אוי התוכן הכל כך ישיר. כשליין השירה הולך ומתגבר עולות לי דמעות בעיניים, גם אם אני לא בהכרח מזדהה עם הסיטואציה. הסיפור החוזר על הבלתי מושג, וההסתפקות בדומה, גם אם יש מישהו שיפגע מזה. ואין כאן שום חרטות או ביקורת עצמית, רק "אני רוצה".

כל הפגמים הללו הופכים את Road Salt לכל כך אמיתי: הוא מלא בכיעור, למרות שהנושא הוא אשה וגבר, אין כאן אהבה רומנטית, לא באמת. הרבה רגשות מנוגדים שולטים בבת אחת, ואף אחד מהם לא טהור. Gildenlow מציג כל כך הרבה תשוקה בלתי מרוסנת, מיניות לא מוסרית בעליל, אבל הוא לא מתבייש לרגע. "Of Dust" הוא אולי שיר החרטה היחיד, אשר גם נשמע כמו תפילה, עם מקהלות ברקע, ליין מלודי וקטעי דיבור. טיפ: כדאי להקשיב לו באוזניות טובות, כי לשמוע את Gildenlow מתנשם לכם באוזן והמקהלות סובבות אתכם מכל כיוון, זו בהחלט חוויה שהשאירה אותי פעורת פה.

אך החרטה היתה קצרה מדי והאנטי-גיבור שלנו רק הולך ומדרדר ככל שהוא מתקדם בדרך העקלקלה הנקראת Road Salt. רוצים דוגמה להפקה הלא מושקעת? הקשיבו ל- "Tell Me You Don't Know" הנשמע כמו אמן רחוב כושל במדורת ל"ג בעומר. גיטרה המנגנת אקורדים של בלוז ושירה פשוטה, אבל אוי, זה כל כך טוב. צריך קצת להתאמץ, אבל אפשר לשמוע כאן את תחילתו של הסוף: אם היה בו שמץ של היסוס הוא נעלם בשיר הזה, המתעקש שלא ללכת בדרך הישר, ושלא תעיזו לנסות להחזירו למוטב. אם חשבתם שזה אקסצנטרי, חכו עד שתשמעו את "Sleeping Under the Stars". הלחן מוזר, ונשמע כמו שיר-עם יווני או משהו כזה, פלוס פריטה ים תיכונית ואווירת חפלה רגועה. ומעל כל זה ליין שירה כל כך אדיש ומילים מחרידות (בתרגום חופשי "חכי, עוד תראי כתמי זרע שנשטפים בקלות מאסלות מלוכלכות בברים, אז למה לך לדאוג לצלקות רגשיות"). אני מודה, השיר הזה פשוט הפחיד אותי. וכך נסגר החלק הראשון של האלבום ונפתח החלק השני, שבינינו, הוא מסע בפני עצמו.

עוד שיר מפחיד בדרכו שלו הוא "Darkness of Mine", שיכול לגרום לכם לפחד מהחושך. Gildenlow עובר לקול הדקיק והפגיע שלו שעובד כל כך טוב כאן, במיוחד בשורה החוזרת "Come, damage me" שזורקת אותך לתהומות של אבדון ותיעוב עצמי שקיימים אצל כל אחד. הצד האפל שלו נחשף בפני המאזין ומאלץ אותו לחשוף את שלו בתמורה. אם אתם לא במצב רוח מהורהר וקודר, אל תתקרבו לשיר הזה. "Linoleum" הוא השיר היחיד ששרד מה- EP שקדם לאלבום, על אף השמועות שכל השירים שם ייכנסו ל- Road Salt. במחשבה שניה, טוב שכך. ה-EP שהיה ברובו גראנג'י-בלוזי הכין את הקרקע לאלבום הנוכחי אבל לא היה מספיק חותך וישיר כמו התוצאה הסופית. אני אוהבת את הדרך בה Gildenlow משליך את התחושות שלו החוצה, כמו בשיר הזה ובשירים נוספים בהם הוא מעביר ביקורת על הדמות הנשית, שלא באמת מדברת עבור עצמה והמאזין צריך להסתפק בדמותה דרך עיניו שלו.

"Curiosity" הוא אחד האהובים עליי, קצבי וחודר, משווה, בלי בושה, מודה בפה מלא שזו לא אהבה, זו רק מיניות, וכדאי שתהיה כמה שיותר חייתית ורגעית, גם במחיר של הבטחות והונאת הצד השני. אז הנה,Gildenlow הוא חתיכת מאנייק נצלן ואגוצנטרי והוא אפילו גאה בזה. אני חושבת שצריך הרבה אומץ בשביל לכתוב שיר כזה, גם אם זו "רק אומנות" ובחיים האמיתיים הוא בכלל בעל אוהב ונאמן פלוס שני ילדים ובית פסטורלי בכפר. כי כן, צריך מוח מטורף בשביל לכתוב שורות כמו: "See, the only time I hear you take the name of the Lord, is when you're tied to the bed with your face against the head board." ולהעמיד פנים שאין לך צד אפל, בכלל.

"Where it Hurts" די דומה ל- "Darkness of Mine" במתיחות והאווירה האפלולית שלו. הוא שקט יותר, פחות מתפרץ, אם כי סערת הרגשות מורגשת בו היטב. צולם גם קליפ שיועלה בקרוב, בו ניתן לראות סצינות עם הרבה עירום ודם ואלוהים יודע מה עוד. כך או כך, הצרחות המיוסרות שלו לקראת הסוף מסבירות את הכל. ההכנה לסוף מתחילה ב-"Road Salt" עצמו, בו הדמות מפנה שאלות נוסח "איפה טעיתי" לעצמה. הנווד עייף מהדרך, הגעגועים הביתה, התשישות מהטעויות והנסיונות, אך הדרך ממשיכה ו-"Innocence" המהווה הצהרה שזהו, התמימות אבדה, לא שחשבנו שנשאר בכלל קמצוץ ממנה אחרי כל השירים הקודמים. השיר סוגר את האלבום בדרך ראויה, באותו הסגנון המתמשך כמו שאר השירים הסוגרים ש- Pain of Salvation כל כך טובים בהם בדרך כלל.

כל כך קשה לתאר במילים מה כל כך טוב באלבום הזה. אני יכולה להמשיך ולנסות, אך זה מסוג הדברים שצריך להקשיב ולהבין ולמצוא את עצמך בתוכם. מה ש- Pain of Salvation עושים הוא קסם בעיניי. הם מצליחים להוציא אותי משלוותי ולהכניס אותי להלך רוח מהורהר, מושכים אותי פנימה לתוך העולם שהם מציירים לי וגורמים לי להרגיש דברים שלא בהכרח באים ממני. הם מצליחים לגרום למאזין שלהם להיות הדמות, ולו לשעה הקצרה של המוזיקה המהפנטת שלהם. הם גורמים לצד האפל שלי לצאת החוצה במלוא העוצמה, הם גורמים לי לדמוע, הם גורמים לי לתגובה רגשית, לעזאזל, וזו כל המטרה בלעשות מוזיקה, לא? עוצמת האמוציה, המיניות, הדברים ש"אסור לדבר עליהם", סיטואציות מלוכלכות כמו בגידה ומניפולציות, מתיחת הגבולות וחוסר הפחד בלחשוף את עצמך – Gildenlow פשוט אלוף בזה. בתוך הפגמים והגסות Road Salt גורם לך למצוא את עצמך, להכניס את המוזיקה אליך לורידים, להביט לו ולעצמך בעיניים, כמו מראה שלא משקרת. זה כמו לקחת נשימה עמוקה ולקפוץ קפיצת ראש לתוך נהר שוצף באמצע הגאות. כל זה ועוד הופכים את Pain of Salvation לאהובה עליי מתמיד, וללא ספק זהו אלבום השנה שלי. הכינו את החצוצרות, אני חושבת שיש יורש ל- Remedy Lane, ואם זה רק השלב הראשון, אני לא רוצה לדעת מה צפוי לנו ב-Road Salt Two.