Pain of Salvation – Road Salt Two

בחיים, כך אומרים, הכל עניין של טיימינג. היכולת להיות במקום הנכון בזמן הנכון היא לא רק מופלאה אלא לעיתים ממש קריטית ומשנה חיים. תשאלו את אלה שמילאו את המספרים הנכונים בלוטו, רק בהגרלה הלא נכונה. תראו את כל אלו שפספסו את האוטובוס הקבוע שלהם הביתה רק כדי לגלות שניצלו מתאונה קטלנית. תשאלו סוחרים בבורסה שבמקרה קנו מניה שעלתה בעשרות אחוזים למחרת בבוקר. וכבר יותר מחודש ש- "Road Salt – סרט ההמשך" שוכב אצלי בתיק, אני מסתכלת עליו, הוא מסתכל עליי, וכל מה שאני חושבת זה "הו לעזאזל, איזה אלבום טוב, איזה טיימינג גרוע".

מבינים, אני לא מאלה שכשהם אוהבים להקה הם חייבים לשמוע את כל ה- B-Sides, מהדורות האספנים, שירי הבונוס וההקלטות המעאפנות של תחילת הדרך. להפך, אני מעדיפה לשמוע את החומר ה"מסודר" ועל כל השאר לוותר. לא דחוף לי לשמוע הכל כולל הכל, גם אם מדובר בלהקה שאני ממש אוהבת, ואני גם לא ארוץ אחרי כל סינגל חדש כי יש לי סבלנות לחכות לאלבום מלא ולא יפה לי באייפוד לשמור שירים בודדים. אז נכון, Pain of Salvation היא הלהקה שאני הכי אוהבת בעולם, הלהקה שלימדה אותי איך מוזיקה צריכה להשמע, התחושות והשיאים הרגשיים שהיו לי איתם לא משתווים בכלל לשום להקה אחרת, אבל אפילו מהם, מסתבר, אני צריכה קצת שקט. הרי להקה אהובה לא נמדדת בכמות הפעמים שהיא מושמעת אצלך במערכת. להפך, אצלי הלהקות האהובות הן הפחות מושמעות דווקא, כי כל "שמיעה" של האלבום היא בעצם האזנה מדוקדקת, וכל האזנה שכזו היא גם חוויה רגשית או מסע בפני עצמו. וזה כמובן דורש זמן, מצב רוח מתאים ולא מעט אנרגיה – בטוח לא משהו שיש לי לספק כל יום.

וכמו בזוגיות, אנחנו מעריכים הרבה יותר את מה שיש לנו בידיים כשפתאום יש ריחוק פיזי ונוצר געגוע. אין לי הסבר יותר הגיוני מזה – Pain of Salvation פשוט לא נתנו לי להתגעגע. האלבום Road Salt Two יצא בסך הכל שנה אחרי Road Salt One, שממנו עוד לא נרגעתי, עוד לא שבעתי, ולך תאכל את המנה השניה כשאתה עוד עסוק עם המנה הראשונה שטעימה לך כל כך. אלבום כל כך טעון, כל כך מרשים, שמבחינתי עומד גבוה גבוה בדירוג האלבומים שהלהקה הזו הוציאה אי פעם, אחד מהאלבומים הנדירים שאשכרה גרמו לי לטלטלה רגשית עזה עד כדי הפסקתו באמצע כי אני לא יכולה יותר (הישג שחזר על עצמו פעמים בודדות בלבד לאורך ההיסטוריה), ועכשיו לך תתחרה בזה. הייתי צריכה עוד שנה לפחות כדי לבנות ציפיה לאלבום חדש, כי כמו כל דבר בחיים – אם לא חיכית לזה יותר מדי אתה גם לא תעריך את זה. ואני פשוט לא בטוחה שכרגע אני יכולה להעריך את זה בצורה הנכונה, לא כשהדיסקמן בראש שלי עדיין טעון עם Road Salt One.

אז מה כן? האלבום טוב, ללא ספק. אמוציונלי, ללא ספק. יש לו פואנטה, יש לו עמוד שדרה ואפשר לראות את ההמשכיות הישירה לאלבום הקודם. האווירה זהה, השירים ההזויים וסגנון הכתיבה האקספירימנטלי עדיין שם (מה שאגב הופך את האלבום הזה, בדיוק כמו הקודם לו, לאלבום "לא טיפוסי" שלא כדאי להתחיל ממנו למאזינים שלא מכירים את הלהקה). ההפקה המזלזלת אך המתאימה כמו כפפה ליד – לא נעלמה לשום מקום. גם הוא מחולק לשני חלקים, וגם בו החלק הראשון מורכב מפיסות רגש בעוד החלק השני יותר רע ובועט. רק שב- Road Salt One החלק הראשון היה כולו קונפליטים ולבטים מיוסרים, מלא בסימני שאלה. כאן החלק הראשון מלא בסימני קריאה חדים, בתיאור מרוחק וחיצוני של תהליך במקום תיאור ההוויה הפנימית. הרי Road Salt כשמו כן הוא – דרך (מה שמתואר מפורשות גם בשירים עצמם), אבל הדרך ארוכה היא ורבה, וגם מקבלת תפנית לא כל כך מפתיעה.

מה שכן הפתיע אותי זו ההקבלה בין שני האלבומים, כמעט אחד לאחד. כמעט לכל שיר באלבום הזה יש שיר מהאלבום הקודם שמקביל לו במוזיקליות, במבנה, באווירה ובתוכן. "Softly She Cries" הסליזי מכניס לאווירה מיד, הוא חד, ישיר ולא משחק יותר מדי. קצת בנאלי ולא מרגש במיוחד מוזיקלית, למעט אבל שיא הווקאליות של Gildenlow נחשפת מיד על שלל גווניה, כולל הגבוהים הדקים, הנמוכים המצמררים והצווחות הכאובות וזה מה שבעצם הופך אותו לשיר מוצלח. עלתה בי הרגשה שכבר שמעתי את זה קודם, ואכן התואם לו באלבום הקודם הוא "She Likes to Hide". הפולק-קאנטרי ב-"Conditioned" מתאים ל-"Tell Me You Don't Know" , ואילו "Healing Now" מסתדר לי יופי עם "Of Dust" עם האתניות והאווירה העוטפת שלו. גם הוא אס חזק אם כי רגוע יותר, ודווקא בגלל השקט שבו עולה ומתגברת הציניות הפגיעה שלו. "אני עדיין חי, פשוט קצת פחות ממקודם", שר Gildenlow, שניה אחרי שהוא מתוודה קבל עם ועדה שהוא "מחלים", ודווקא הניגודיות הזו, כשהיא מובעת בצורה כל כך אדישה, פוגעת ומסובבת את הסכין. לא היה אפשר לעשות את זה נכון יותר – לקחתי איתי הלאה. "To the Shoreline" הוא "שיר מדורה" עם פריטה קצבית ולדעתי מהווה את המקבילה של "Sisters" מהתכנים הדומים כל כך, נדמה לי שיש לו בסיס טוב אבל משהו בתהליך התפספס לי קצת כי אני עדיין מרגישה שלא מוצה רוב הפוטנציאל שלו.

את "Eleven" אני לא ממש מבינה. אמנם העוצמה שלו זועקת למרחקים – הוא כוחני מאוד, ורע, ומאוד מזכיר את הלך הרוח האגואיסטי של האלבום הראשון. יש בו כמה משפטי מפתח חזקים, אבל חוץ מזה כמעט ואין בו תוכן ואולי קצת פיתוח מעבר למשפטים כעוסים היה יכול לעבוד פה יופי. על "1979" הייתי לגמרי מוותרת, השיר הזה שמיועד להעביר את התמימות של פעם ואת הנוסטלגיה פשוט עושה את זה בצורה מגוחכת לטעמי ולא מתקשר לי לכלום. אני מבינה למה הוא שם, ועדיין. וזה בעצם החסרון המרכזי של האלבום לדעתי – כל נושא הליריקה. הרי אצל Pain of Salvation הליריקה קשורה בחבל טבור למוזיקה שהם יוצרים, והרי Daniel Gildenlow ידוע ביכולתו הקסומה כמעט לפגוע בול במקום בכל מילה שהוא כותב, גם אם המילים יומיומיות ופשוטות. עובדה שבאלבום הקודם ליריקה לא מסובכת ולא מורכבת בשום צורה הצליחה ללחוץ בדיוק על הכפתורים הנכונים כי היא פשוט התאימה. אבל כאן הליריקה פשוט לא עשתה לי את זה. כמעט ולא מצאתי בה קסם, משפטים ראוים לציטוט, משהו לקחת איתי בראש אחרי סיום האלבום פרט למשפט או שניים.

ופתאום, בחלק השני של Road Salt Two, האנטי-גיבור שלנו, שכבר הוכיח את צדדיו המכוערים והלא ממש מוסריים באלבום הקודם, כבר לא מתבייש בזה. במקום להתייסר ולנהל מונולוגים דו פרצופיים הוא נוטע את רגלו בקרקע ומכריז "כזה אני". כך ב- "The Deeper Cut" עם כל הקונספט הפראי שלו וההרמוניה המפחידה (הכפיל של "Darkness of Mine" – השקט הטעון עד מאוד שלפני הסערה). זה באמת החלק שיותר התחברתי אליו באלבום, אבל זה "Mortar Grind" שגונב את כל ההצגה. השיר הזה מזעזע, מחוספס, ציני ורע כל כך שאי אפשר להתעלם ממנו. האמירה שלו מחרידה, הוא גם כבד יותר משאר השירים, וזה השיר היחיד שבאמת הצליח להוציא אותי משלוותי היחסית עם כל הגסות שבו. השיר הזה הגיע לי בול ללב. כמובן, איך אפשר בלי שיר ארוך לסגירה, במיטב המסורת: "The Physics of Gridlock" ממלא את התפקיד הזה, שיר שלוקח את הזמן שלו בפרוגרסיביות מתונה מאוד עד שהוא מתפוצץ עליך, כמו כל שיר סוגר של Pain of Salvation בכל אלבום כמעט, המקביל ל- "Innocence" באלבום הקודם. רק הצרפתית בסוף לא קשורה לי לכלום, אבל נחליק.

בגדול, Road Salt Two הוא פחות או יותר מה שמצפים ממנו להיות. הוא המשך אבל גם עומד בזכות עצמו, הוא בעל אופי ונוכחות וסערת רגשות מתונה. אפילו ההומור המוזר של הלהקה לא נפקד כאן ויש רשימה שלמה שמתארת "את מי להאשים" (במילים אלו) לפני כל שיר, מי תרם מה, עד לרמת הפסיק ("בדקה X ניגנתי על גיטרה כזו וכזו ברמקול שמאל". באמת. וגם: "Daniel מעמיד פנים שהוא בכלל חברה בשם Entropia הפקות כדי לקבל לגיטימציה"). אבל לא מפסיקה להציק לי התחושה שהוא לא טוטאלי כמו קודמו, לא מעז ויוצא קדימה בכל הכוח בלי להסתכל לצדדים לרגע. הוא כאילו מגרד לי את קצות העצבים אבל לא מתלפף סביבם, אדיש וקצת מנותק מלב הסערה. מצד שני, אני ממש לא בטוחה שהבנתי אותו עד הסוף. אולי זה הצל של Road Salt One שעדיין מאפיל עליו, ואולי כמו שציינתי בהתחלה – זה רק עניין של טיימינג לא נכון עבורי, אולי ההארה עוד תבוא (מנסיוני איתם, זה לוקח זמן). אני כן מרגישה משהו, רק לא ברור מספיק – וזה הולך ומתבהר בכל שמיעה נוספת. בנתיים אני יכולה לומר שכך או כך, זה אלבום לאוהבי הלהקה והז'אנר ללא ספק ואחד הבולטים של השנה, מסע נוסף לנבכי הנפש של Daniel Gildenlow וכמו שהבקיאים בחומר יודעים – זה חייב להיות מטורף ונהדר ושובר את כל המוסכמות.

להאזנה במיוזיקס