Paladin – Ascension

המלחמה נגמרה, והגרמנים נצחו.
נו, לא בהיא, שם אנחנו יודעים מה נגמר, הגרמנים אכלו חרא רוסי/אמריקאי/בריטי והמפקד העליון שלהם אכל פרנקנבולט למוח.
אבל במלחמת המטאל המלודי האמריקאים, ששיחקו אותה בגדול בשנות השמונים, הפסידו כבר עשרים שנה לפחות למטאל הגרמני. אם בשנות השמונים היו לאמריקאים ענקי מטאל מלודי כמו Vicious Rumors, Manowar, Liege Lord, Cacophony, Agent Steel, Sanctuary ועוד ועוד ועוד, הרי שבעשרים השנים האחרונות הרי שהיום האמריקאים מחזיקים את ז'אנר הקור, האלטרנטיב מטאל ושאר אלו שמוכרים יפה, ואילו הגרמנים מושלים בפסגה עם ההרכבים הקלאסים כגון Blind Guardian ו Helloween לצד הרכבים גרמניים מאוחרים יותר שעושים את אותה מוזיקה – כמו Edguy, Avantasia, Metalium, Masterplan, Powerwolf, Primal Fear ועוד מאות רבות של בולסי שניצלים כבדי מבטא המטיבים לנגן ולשיר.

והופ, טרללה, הנה מגיעה חבורה צעירה של אמריקאים, מג'ורג'יה שבארה"ב, והם לא עושים קאנטרי, אלא פאוור/ Thrash, סופר מלודי, מנוגן לעילא, מהיר, עם מספיק לידים שירצו גם את גדול חובבי מאלמסטין, וסולן עם קול מלודי נוסק שחקים שמידי פעם נותן קצת גראולים בסגנון Children Of Bodom כאלו.

Paladin באים ישירות משנות השמונים, לא מבחינת הגיל כי לדעתי הם עוד לא נולדו אז, אבל מוזיקלית, סגנונית, בלוק, במוזיקה, הם גדלו על ברכי ההרכבים הגדולים של שנות השמונים, ותשמעו, הם עושים את זה טוב.

אז השיר הפותח הוא המנון פאוור מטאל מלודי, עם סאונד פיצוץ, ריפים מגניבים ולידים מלודים תותחיים, ואילו השיר השני הוא יותר MeloDeath שמזכיר COB, רק עם יציאות מלודיות משובחות של הסולן, ואילו השיר השלישי Carpe Diem הוא MeloDeath במיטב מסורת In Flames הישנים – רק עם פזמון אקסטרה מלודי חזק. קיצר, להיט.

השיר Call Of The Night זה Thrash מלודי, מהיר וקטלני, וכשהגעתי לליד הקטלני שמחכה בערך בדקה הראשונה לשיר נפלה לי הלסת, בקטע טוב. הח'ברה יודעים לנגן, יודעים לכתוב, ולמרות שאני בדרך כלל לא מת על גראול באלבום שהסולן הוא סולן מלודי משובח והמוזיקה יותר קרובה לפאוור – פה זה ממש שעטנז מוצלח, השיר נע לשניה אחת בין דת'/Thrash לבין פאוור אירופאי – ואיכשהוא זה נשמע ממש טוב.

למי שהיה ספק שהח'ברה האלה ווירטואוזים בסגנון כמה מהגדולים של שנות השמונים, אני ממליץ לדלג לשיר Black Omen, שמחבר לידים פסיכים עם מלודיות של פולק-מטאל, עם קטעי שירה ששלופים ישר מספר הפאוור מטאל האמריקאי של שנות השמונים. פשוט טוב.

קיצר, סוג של אלבום שישביע רבים, והכיף הכי גדול בו הוא שהוא עושה מטאל שמרגיש נכון היום למרות שכל הבסיס שלו נטוע 20 שנה לפחות אחורה בזמן, ונחמד לשמוע רמה כזו של מוזיקליות בהרכב אמריקאי עכשווי, אני לא שומע יותר מידי הרכבים מעניינים בשנה שנתיים האחרונות, וחייב לומר שלמרות ש Paladin לא מחדשים, או מנסים לחדש כלום – הם עושים את מה שאני אוהב לשמוע ועושים את זה טוב.