Panzerfaust – The Suns of Perdition – Chapter I: War, Horrid War

פעם בתקופה אני יושב ומאזין לעשרות הוצאות בלאק חדשות ולו רק כתוצאה מהפחד האנושי הזה שלבטח אפסיד משהו פנומנלי אם אדלג ואתעלם. כן זה בהחלט מתיש לפחד לפספס משהו כל הזמן. המחשבה הזו שהנה בדיוק האלבום הבא ברשימה האינסופית הזו הוא הוא הדבר הבא – אלבום השנה אם לא העשור, ואם לרגע תיכנע ותוותר לעצמך, רק השד ידע מה לעזאזל הפסדת כאן. אך זו לא רק קללה. הגליץ' האנושי הזה באופי שלי גורם לי להיות יסודי יותר, סקרן יותר, יודע יותר, ובעיקר אכן גורם לי ליפול לפעמים על אוצרות קטנים או גדולים שאולי לא הייתי נופל עליהם אילו הייתי מעט פחות קפוץ ישבן.

אשקר אם אומר שאני אשכרה עובר על כל הוצאה מכריכה לכריכה – אין אדם עם כל כך הרבה זמן פנוי בעולם, בטח לא נשוי עם עבודה וילדה, אבל אני דוגם באופן מספק, קטע ראשון, מעביר מעט קדימה, מטה אוזן לסאונד, מחפש את הריפים, תר אחר השוני. מה כאן יגרום לי להתעכב על ההוצאה. מה כאן ידליק לי את נורת ה"רגע רגע, יש כאן משהו". מה כאן אפילו יגרום לי לשבת, לתת האזנה מלאה, מספר פעמים, ואולי גם להשקיע בביקורת בשביל שלא רק אני אהנה מה"בינגו" הקטן שלי.

הפעם לאורך עשרות אלבומים לא מצאתי משהו ייחודי. שום דבר לא ממש גרוע עד כדי שיהיה בא לי לכתוב על כך, אך גם שום דבר ללא ממש טוב. לא מעט בלאק אטמוספרי שנשמע כמו בלאק אטמוספרי ומרדים אותך כמו בלאק אטמוספרי עם חומת דיסטורשן עמומה שנעה לפה ולשם כמו עריסה. גם לא מעט בלאק גולמי שכולנו שמענו כמוהו מאות פעמים. קצת War מטאל כאוטי ומכאיב שנוטה ליפול לצד הקקופוני יותר מאשר לצד המעניין. קצת דברים ניסיוניים שהולכים או רחוק מידי או קרוב מידי, ובעיקר אלבום אחר אלבום שאף אחד מהם לא גרם לי לשמוח על האובססיה הזו שלי לדגום מהכול.

ואז הגיע The Suns of Perdition: Chapter I – War, Horrid War של ההרכב הקנדי Panzerfaust. כן כן, אני יודע. בדיוק כמוכם אמרתי לעצמי "סעמק עוד להקה ספק נאצית ספק חקיינית של מרדוק, אך בטח לא משהו מיוחד שאתעכב עליו", ואז לחצתי על Play כדי לצאת ידי חובה.

Panzerfaust היא לא להקה נאצית. Panzerfaust היא גם לא חקיינית של מרדוק. Panzerfaust באלבומם המלא הרביעי The Suns of Perdition: Chapter I – War, Horrid War משיקים טרילוגיה של אקסטרים מטאל הכוללת בתוכה בלאק, דת', ודום במעטפת תעשייתית קרה. הר געש של אש קפואה. הקבר הגדול שהיה סטלינגרד מתערבב עם אפוקליפסה גרעינית שמתערבבת עם שוחות הבוץ והדם של פלנדריה במלחמת העולם הראשונה. מוות נותן השראה למוות והריפים הקרים עולים מתוך כבשני קרח אדירים ומתנפצים אל תוך גולגולת המאזין.
ב- The Suns of Perdition: Chapter I – War, Horrid War החבורה הקנדית מפגישה בין Zyklon ל- Behemoth המוקדמים ובין משהו חדש ומרענן כמו צ'ייסר של כספית כשבחוץ משתוללת סופה רדיואקטיבית.

שני השירים הראשונים The Day After 'Trinity' ו- Stalingrad, Massengrab מדגימים לנו את כל מה שטוב ואלים ומפחיד באקסטרים מטאל שמעז לקחת מה שבא לו ומהיכן שבא לו. הווקאלס בשני הקולות – הגראול העמוק והצרידות ההארדקורית, האינטנסיביות המגוונת של שאר הכלים וההפקה המנוכרת – כל האלמנטים האלו מעניקים לנו חצי אלבום לא פחות ממצוין.

הקטע השלישי שנקרא Crimes Against Humanity מהווה קו משווה אווירתי ואינסטרומנטלי מלא בסמפולים מסויטים ודרון מזדחל – מין אתנחתת ביעותים שכזו.

במחצית השנייה של האלבום בעוד The Decapitator's Prayer ממשיך באותו הקו של השירים הראשונים פחות או יותר, הפרולוג The Men of No Man's Land שהוא גם השיר הארוך ביותר צולל אל תהומות הפיונרל דום וזוועות מלחמת הראשונה. לקראת סוף השיר והאלבום אנחנו מקבלים הופעת אורח מעניינת בדמות השיר הכי מפורסם מהמלחמה הזו – "בשדות פלנדריה" של סגן אלוף ג'ון מק'קרי שהיה רופא צבאי קנדי. את השיר הקנוני הזה כתב מק'קרי לאחר שחזה במות חברו הטוב למחרת יום הולדתו ה-22.

The Suns of Perdition – Chapter I: War, Horrid War הוא אלבום קצר. קצר הרבה יותר מידי, וזה החיסרון הגדול שלו. לא הרגשתי מסופק כשהוא הסתיים, גם לא בהאזנה החמישית. במובן מסוים זה כמו לקרוא סיפור קצר שנותן הצצה קטנטנה מידי לעולם גדול מידי שבהחלט מתאים יותר לספר עב כרס. אך מצד שני צריך לזכור שהאלבום הזה לא עומד בפני עצמו גרידא, אלא הוא פרק ראשון מטרילוגיה עתידית – כמו אלבום משולש שיוצא לסירוגין. בכל מקרה, אין לי אלא להמליץ לכם ולכן על ההוצאה המצוינת הזו, להתאזר בסבלנות ולקוות שהקנדים ישלימו את המלאכה עם אותן איכויות מטאליות כמו שהם הציגו כאן.