Paradise Lost – Medusa

פרדייז לוסט (להלן "פרדייז") תמיד הלכו צעד קדימה לפני הקהל שלהם, כשהקהל שלהם היה בתל אביב הם כבר הצפינו לחיפה, כשהקהל יישר קו והגיע לחיפה – פרדייז כבר היו בנהריה, מאתגרים את עצמם ואת הקהל שוב. אלבום הבכורה Lost Paradise (1990) עוד היה יחסית סטנדרטי, אבל ב 1991 כשהלהקה הוציאה את Gothic עולם המטאל אותגר לראשונה, "דת` מטאל עם קלידים"? "עם זמרות"? נכון היו Celtic Frost שעשו את זה קודם אבל פרדייז לקחו את זה לפינה וגילפו את העץ, מעצבים אותו לכיוון שלהם: הקהל אמר "מה זה?" ויישר קו והתאהב, הייתי שם כשזה קרה.

שנה לאחר מכן Shades Of God יוצא, עם הסינגל As I Die ושוב הקהל שואל "ריפים של בלאק סבאת`?" – פרדייז עונים לו "כן" והקהל מיישר קו גם עם זה, מתאהב ומעלה עוד יותר את הלהקה. ב 1993 זה כבר נלקח הרבה קדימה ב Icon, אלו היו שנות הזהב של פרדייז והקהל קיבל אלבום בהפקת ענק עם שירים שכתובים אחרת לחלוטין ומשלבים בין העוצמה של מטאליקה לגותיקה של הסיסטרס אוף מרסי, השירה התעדנה מאד, הכתיבה נהייתה מסורתית יותר במובן שהשירים נכתבו כשירי רוק, הקהל "מה זה ?" ושעה לאחר מכן התאהב שוב עד מעל לראש וקנה כמיליון עותקים מהאלבום, פרדייז נהיו אימפריה, ב 1995 הם נכנסו ל MTV עם אלבום שעוד יותר משך לכיוון הזה (Draconian Times) ושוב הקהל מחה והתאהב שעה לאחר מכן.

על One Second (1997) הדעות היו חלוקות, מה שלא היה לגביו ויכוח היא העובדה ששוב פרדייז מתחו את החבל ואיתגרו את הקהל שלהם, האם הוא יכול להתמודד עם אלבום שיותר קרוב לדפש מוד מאשר למטאל, בגדול במבחן הזמן האלבום הצליח. מכאן ועד 2007 החלה תקופה "עשר השנים הרעות" בה הלהקה חיפשה את עצמה בשדות לא להם ושחררה שרשרת אלבומים שאיך נאמר…? נעים במעגל הבינוניות, ולא פלא שהשירים מהם כמעט אינם מבוצעים בהופעות, זה היה השלב בו פרדייז הפסיקו לאתגר את הקהל וניסו בכוח שיאהבו אותם, זה לא עבד, פעם אחר פעם.

הקאמבק החל ב In Requiem ב 2007 שהיה אלבום כבד וחזרה לימים הראשונים בהרבה מובנים, המשיך ב Faith Divide Us, Death Unite Us ב 2009 שהיה לא רק אלבום כבד אלא אלבום ממש טוב, ב Tragic Idol (2012) הרגשנו סוף סוף שהלהקה חזרה לכושר טוב וחוזר לה הצבע לפנים וזו לא מגמה חולפת, והפיצוץ הגיע סופית ב The Plague Within (2015) שהחזיר בגדול את ניק הולמס לשורה הראשונה של סולני המטאל והראה כמה גרג מקינטוש הוא גיטריסט ענק ועד כמה כשהלהקה הזו רוצה – היא יכולה באמת להיות אדירה.

פרדייז חזרו לכושר מלא, זה לקח להם 3 אלבומים מתחילת הקאמבק ו 6 אלבומים (בהדרגה) מאז תקופת החושך אבל הם חזרו לשיאם, יחד עם השמחה האדירה של כל קהל המעריצים הענק שלהם עם The Plague Within באו גם הרבה שאלוץ, האם הלהקה שוב "תפתיע" אותניו ותגיח עם אלבום שיאכזב? איך מתקדמים מכאן? האם הלהקה שהמציאה את השוק בשנות התשעים מבחינת הלך הרוח, איבדה את היכולת לקרוא אותו בסוף הניינטיז וחזרה להבין אותו בהדרגה עד שכשבשה אותו מחדש סופית, האם הלהקה הזו תעשה צעד בכיוון הנכון?

ואז הגיע Medusa
פרדייז קראו נכון את המפה, הם קראו את החזרה לסאונדים אנלוגים, את הרצון של השוק להתחבר למטאל עם תבלין של שנות ה 70, עם Doom לא רק במובן של Gothic או Beneath Broken Earth ולא רק במובן של Saint Vitus גם לא במובן של Gothic Metal סטנדרטי, אלא כמסה משולבת של כל האלמנטים האלו כשהכל נשמע Vintage על מגברי Orange (טוב הם מקליטים עם תוכנה אבל הבנתם את הכיוון).
ניק הולמס פותח שערי שמיים, הנביא עם הזקן הארוך שפעם היה החתיך של הסצנה ונהנה היום ממעמד של אב השבט פותח שערי שמיים על השיר הראשון Fearless Sky והשמיים נקרעים, בחיי, ראיתי את זה קורה

With God, in chaos, with sorrow to tame us
Reach for the symbol of your world
The shroud, of pathos, each symptom inflames us
Preaching the symbol of the scourge
To a fearless sky

אני לא חושב שלפרדייז היה כזה שיר פותח חזק לאלבום מאז Embers Fire ב 1993, אני מודה ש 8 הדקות של Fearless Sky פירקו בי כל מילימטר של ספק, הכניעו אותי על השיר הראשון ונתנו לי נוקאאוט אדיר, זה כמו קבוצת כדורגל שעולה למשחק ובדקה החמישית כבר מוליכה שתיים: אפס, איך אפשר להתקדם מכאן אחרי שיר כזה? אם Beneath Broken Earth היה שיר מצויין אז מה אפשר להגיד על Fearless Sky? איך הם עושים את זה שוב הבני זונות האלו הולמס ומקינטוש? איך זה מצליח להם כל פעם?

עברתי ל Gods Of Ancient, ולא זה לא שיר של Morbid Angel אלא השיר שאמור לתת לי להמשיך לנשום אחרי הפתיח האדיר שחוויתי, הולמס ממשיך לתת בראש עם טקסטים פילוסופים ושירה גראול עמוקה שעושה לי נעים בגב, צמרמורת, רעד, כוס אמ אמק, מיליון סולני מטאל ניסו ומנסים להשמע ככה, מה יש לו בגרון לאנגלי הזה? השיר עוד יותר כבד מקודמו, Doom איטי, כבד, מלא גראולינג, חורפי כמו שרק פרדייז יודעים לעשות, כאן כבר איפושהוא באמצע השיר כשהולמס על The Strong Collapsing In My Wake ומקינטוש נכנס עם ההרמוניות שלו בגיטרה עוברת בי התובנה שזה מתחיל להשמע אלבום שמתכתב עם Shades Of God וככל שהשיר מתקדם זה מרגיש יותר ויותר נכון, אם זה מה שמצפה לי ב 45 דקות הבאות אני חותם על זה מעכשיו, אבל בלי "הפתעות" אה הולמס? כי Shades Of God עבורי שני רק ל Gothic ברמת האהבה בדיסקוגרפיה שלהם, השיר מתקדם, הוא קצר מקודמו, "רק" חמש דקות וחמישים שניות והוא עושה בדיוק את מה שרציתי: ממשיך את המומנטום.

From The Gallows קצר יחסית, שלוש דקות וארבעים שניות, אבל ההרמוניות האלו של מקינטוש מפרקות לי את הלב, אני נשבע שלא שמעתי אותו מנגן סולמות כאלו כמו שהוא מנגן בשיר הזה מאז Gothic וגם הפתיח מזכיר שילוב של Falling Forever ו Rapture, מה לעזאזל קורה כאן? זה הכמה הופעות של Gothic שהם עשו בשנים האחרונות שהדליקו את זה? תהיה הסיבה אשר תהיה אני עוצם עיניים ורואה גשם, רואה את עצמי בגיל 16 ואת כל האנשים מפעם ובעיקר את הנסיעות החורפיות לרמת גן כל יום שבת בילדות כש Gothic מתנגן לי באוזניות וגשם שוטף וקר בחוץ, אוף כמה שאני אוהב את הלהקה הזו.

הלאה, The Longest Winter עם השם הכי My Dying Bride בעולם, וכאן נכנס הולמס עם שירה יותר מעודנת שהוא מראה לראשונה אחרי 3 שירים שהם גרגר את נשמתו לשערי השמיים, השירה המלודית של הולמס נשמעת כאן אמינה ולא פלסטית, השיר עצמו אולי הכי סבנטיז באלבום, מרגישים כאן את Black Sabbath בכל פינה וריף, הוא מתבל בגראולינג אבל זה לא שבאמת היה הכרח, זה נשמע אחר וטוב שזה נשמע קצת אחר כי דינמיקה תמיד עשתה את האלבומים של הלהקה הזו מוצלחים.

שיר הנושא, Medusa, ממשיך את הקו הסבנטיזי של קודמו, אבל משהו במלודיות השירה של הולמס חדש, כזה שלא שמעתי ממנו מעולם קודם, הוא לא שר ליינים כאלו אף פעם בקריירה הארוכה שלו, פרדייז נשמעים כאן ממוקדי מטרה, ה"טוויסט" במלודיה של הולמס בסוף כל שורה מחזיק את השיר לכל אורכו, זה שיר שהיה יכול להגמר ב "בסדר פלוס" אם לא היה מכיל את השירה המצוינת הזו, דיברנו קודם על כדורגל? אז הולמס במהלך אחד מבריק מצליח להוציא את השיר הזה באחת: אפס קטן וללכת הביתה עם 3 הנקודות, יש כאן גם סולו אדיר של מקינטוש, זה ההבדל בין מוזיקאים מעולים בעיני לאחרים, מוזיקאים כמו מקינטוש והולמס יכולים במהלך כזה להרים שיר. רק מה: אני אנסה את השיר הזה עוד ועוד כי זה שיר הנושא ויש מצב שכמו תמיד עם פרדייז: הם הלכו צעד אחד לפני.

ב No Passage For The Dead חוזרת שירת הגראולינג, מצטרפים לראשונה גם קולות נשיים ממש בנגיעה, בעדינות לרגע ואז נעלמים, ושוב הסולמות האלו של מקינטוש כאילו השנה היא 1992 וחורף בחוץ, Blood & Chaos שמגיע מיד אחריו נפתח בריף שלא משאיר מקום לספק מי הלהקה שמבצעת את השיר, למקינטוש יש חותמת סאונד וחותמת ריפים, זה השיר הכי קצבי באלבום עד עכשיו, הוא יילך טוב בהופעות אני בטוח ויהיה תוספת אנרגטית ל Set List, יש מצב שגם יצא לו קליפ כי זה שיר שיכול לגעת באנשים, ויש בו את כל האלמנטים של פרדייז לוסט.

הגענו ל Until The Grave, הגענו עד הלום, עד כאן, עד לאחד השירים עם הטקסטים הכי קשים באלבום, לא ברור עם ההשראה של הולמס ומקינטוש באה ממלחמת העולם השנייה, או מזוועות דאע"ש או מכל רצח עם אחר בהסטוריה, מה שברור זה שפרדייז מתעסקים כאן באופן יותר ישיר מהרגיל עם טרגדיות מוחשיות שכולנו מכירים, אני כישראלי ויהודי לוקח את זה לשואה אבל לא אתפלא אם הכוונה היתה אחרת לחלוטין, מצד שני זה הדבר היפה באמנות, שכל אחד לוקח את השיר למקום שלו.

אין ספק ש Shrines זה השיר הכי שונה באלבום, הכי אקספרימנטלי, ומצד שני הכי פרדייז בעולם, כי כיום כשהם מנסים קצת לתבל את העניין יוצא להם פרדייז ולא דפש מוד או להקה אחרת, עדיין זה מתפרץ בפזמונים, עדיין הגיטרות של מקינטוש מאד קודרות ועדיין הגראולינג בפזמון, המבחן הוא לא אם יש יותר או פחות גראולינג אלא אם השיר טוב או לא ו Shrines בהחלט שיר טוב מאד, גם אותו אני רואה נכנס לסט ליסט ומשתלב בהופעות בצורה חלקה.

האלבום נגמר עם Symbolic Virtue ועם שיר שאין ראוי ממנו לסיים תקליט של פרדייז לוסט, עם טקסט שמהווה מעין סיכום דרך של הלהקה, לא הייתי מסיים את האלבום עם שיר אחר, יש כאן גם "הצדעה" קלה לסיסטרס אוף מרסי כשניק שר To Death Symbolic Virtue על ליין שלקוח ישירות מהלהקה המיתולוגית, פרדייז לוסט לקחו קדימה את מה שהחל ב The Plague Within ורקחו תבשיל שיודע מה קורה בשוק המטאל של 2017 ומצד שני מתכתב באופן בולט עם 1992-1993 בקריירה שלהם עצמם, הצמד מקינטוש והולמס, ובואו נזכיר את אהרון אדי שנמצא בהרכב מיומו הראשון ותרומתו ללהקה ולסאונד שלה אדירה, ההרכב הזה הצליח להתעלות על האלבום הקודם ולהגיע לאלבום הטוב ביותר שלו מזה שנים, זה קשה, זה קשה ב 2017 להגיע לרמה כזו גבוהה ובמיוחד כשמדובר בהרכב ותיק שטעם ניסה עלה ירד וחזר, ובכל זאת הם מצליחים להיות שוב במרכז המגרש, במיקום מרכזי ובכושר מצויין, כמו כל אלבום של פרדייז אצלי הזמן ישפוט אותו בהשוואה לקודמיו ולכל אלבום שלהם לוקח לי כמה חודשים להתרגל לעכל ולהבין מה הם עשו, מה שברור זה שיש כאן את האלבום הכי טוב שלהם מאז Draconian Times בעיני, הלהקה הזו בעלייה מתמדת בעשור האחרון, כל אלבום יותר טוב מזה שקדם לו, איך הם עושים את זה אין לי מושג אבל הם עשו זאת שוב.