Paradise Lost – Obsidian

להישאר רכוב על גבו של סוס הוא אתגר לא פשוט בעולם המוזיקה. להוציא אי אלו מעידות, במשך 32 שנות קיומם כלהקה, עמדו חברי Paradise Lost באתגר בהצלחה, תוך שהם מטביעים את חותמם על עולם המטאל, בזכות אלבומי מופת דוגמת "Gothic" ו-"Draconian Times". בשונה מלהקות ותיקות אחרות, שמוציאות אלבומים מכוח האינרציה לפלח שוק שמורכב מחובבי נוסטלגיה שזוכרים לאותן להקות חסד נעורים, "פרדייז לוסט" לא מסתפקים בלהישאר רלוונטיים. באלבומם החדש "Obsidian", שיצא לאור במאי השנה, רוכבת החמישייה הבריטית (ליתר דיוק ארבעה בריטים ופיני אחד – המתופף וולטרי וואירירנן), בבטחה על גבו של סוס שחור בוהק, חמושים בחרב שעשויה אבן נוקשה.

כמעט כמו כל אלבום של "פרדייז לוסט", לא מדובר באהבה מהאזנה ראשונה, אלא ברגש שנבנה בהדרגה, נדבך אחר נדבך, כמו כמוסה בשחרור מושהה. וכשם שהפרא האציל מ-2017, האלבום "Medusa", התגלה אליי במלוא הדרו לאחר האזנה אינטנסיבית, כך גם "אובסידיאן" פעפע למחזור הדם באיטיות; בקצב הדום־דת', שכה מזוהה עם הלהקה הוותיקה.

דום־דת' הוא רק סגנון אחד מני כמה באלבומה ה-16 במספר של הלהקה. אף שלעיתים המדוזה שולחת את זרועות הדום־דת' הקטלניות גם בבשרו של האלבום הנוכחי (אם לדייק האלבום מ-2017 קרוי על שם הדמות מהמיתולוגיה היוונית ולא על שם היצור הימי הפולש), "אובסידיאן" מגוון בהרבה מקודמו המונוליטי: לא רק דום־דת' אלא רוק גותי, פוסט־פאנק וקמצוץ של פולק מטאל.

חרף היותי שונא סיכונים, הרצועה הראשונה, "Darker Thoughts", עשויה לשלוח אותי היישר לשולחן הבלאק ג'ק. אני מוכן להמר שרצועה זו תהיה הנאמבר הפותח בטוּר הבא של הלהקה, ומבחינתי מדובר בהימור מחושב ונטול סיכונים, ממש כמו להשקיע כיום במפעל לייצור ציוד היגייני.

באווירה של רומנסה ימי ביניימית, משוטט הצמד הקריאטיבי של ההרכב, הסולן ניק הולמס והגיטריסט המוביל גרג מקינטוש, בגן מוריק, ייתכן שמדובר באותו גן עדן אבוד מהפואמה של ג'ון מילטון, שעל שמה קרויה הלהקה. קולו של הולמס זך וצלול מתמיד והגיטרה האקוסטית וכלי המיתר משרים רוגע ושלווה, אך בחדותו של המסר מבשר הרעות לא ניתן לטעות: "And this one way street you're on is gonna get you killed".

ככל שהשיר מתקדם, הקרשנדו של חטיבת כלי המיתר יוצר את ה"בילד אפ" המושלם לקראת הרגע הקריטי הזה, שבו נחרץ גורלה של האידיליה המתעתעת. ומי שמפר את אילוזיית הרוגע הוא המתופף וואירירנן, שבתזמון מושלם מכה על תוף הבס, על הסנר ושוב על הבס. הקול הענוג מתחלף בנהמת גראול מחוספסת, שהליך היישון שלה במרתפי הקול של הולמס רק עושה עמו חסד. הגיוון מורגש כבר בשיר הפתיחה, עם טון גיטרות נטול דיסטורשן בסגנון The Cure או אפילו Cocteau Twins. כלי המיתר ממשיכים כל העת להדהד את הדרמה. הפתיחה המרשימה של "אובסידיאן" מסתיימת עם הבס של סטיב אדמונדסון ועם צ'לו חרישי.

"Fall from Grace" מתחיל כוואריאציה של הריף מ-"No Hope in Sight" מתוך "The Plague Within" מ-2015. זהו שיר דום־דת' עם חספוס של הארד רוק, שאמנם אינו מהשירים הטובים שבאלבום, אך הוא משתפר לקראת האמצע, בנקודה שבה הולמס ומקינטוש שוב משלבים זרועות: הסולן עם נאקתו הארוכה של מי שהזרת שלו נתקלה ברהיט, והגיטריסט המוביל עם סולו מלודי מתייפח.

הרצועה השלישית, "Ghosts", נפתחת בנוירוטיות גותית רקידה, עם פעימות בס קצובות של חטיבת הקצב: וואירירנן עם פדאל הבס ואדמונדסון עם אקורד קודר. עם קול מנוכר ומעט עצור בסגנון איאן קרטיס, שיר זה ישלח לבטח גלי נוסטלגיה במורד עמוד השדרה של ותיקי מועדוני ה"פינגווין" וה"ליקוויד". חרף ההשפעות המוזיקליות הברורות – בעיקר Joy Division אך גם The Sisters of Mercy – זהו עדיין שיר שמשקף נאמנה את הקטלוג המוזיקלי של "פרדייז לוסט".

ברצועה שלאחר מכן, "The Devil Embraced", הכניסה לאווירה המלנכולית היא הדרגתית: תחילה אורגן כנסייה וגיטרה גותית, ואחר כך בס איטי בשילוב אקורד מינורי בפסנתר. זהו שיר גותי מושלם שמקרעי המסתורין של מילותיו, ניתן בכל זאת לטוות עלילה שבה הולמס מגלם שתי דמויות אוטונומיות, או לחלופין אותה הדמות אך משתי תקופות זמן שונות: עלם צעיר אובד עצות ומיוסר, ולעומתו קשיש שתפקידו בפזמון הוא להטיף דברי תוכחה בבן התשחורת שבטיפשותו נמלט לחיבוקו האכזרי של השטן. הקליימקס של השיר הוא בברידג', שבו הצעיר מכריז בקולו הרועד שהכאב חלף, ומקינטוש מבכה את קצו בקינה מייבבת. מפניו חרושות הקמטים של המבוגר בוקעת נהמה שחושפת את האמת המרה במעין וריאציה על "משל המערה": בשל יראתנו מן החוכמה נגזר עלינו להישרף עד אבק, כבולים בשלשלאות חלודה בממלכת המתים.

אף ש"אובסידיאן" אינו אלבום קונספט, מוטיב חוסר הידיעה חוזר גם ברצועה הבאה: "Forsaken". זו נפתחת במקהלה גותית כמו ב-"This Corrosion" של "סיסטרס אוף מרסי". בניגוד לרושם המלודרמטי שעשוי לעורר שם השיר, לא מדובר במודל ויקטוריאני של גבריות עם צווארון מעומלן, אלא דווקא בהפרשה מוגברת של טסטוסטרון. הכבדות המלודית של "פרדייז לוסט" – הבס עם הדיסטורשן, הצלפות התופים, והסולואים המשתוללים – נותנת לרוק הגותי את הגוון הייחודי המוכר של הלהקה בשיר, שהוא כולו מודל של גבריות אפית.

לוחמנות עומדת גם במרכזו של השיר השישי, "Serenity", אך הפעם ההרואיות מקבלת ביטוי אומנותי שונה: שיר גבורה מדיאוולי בסגנון פולק מטאל.

הרצועות השביעית והשמינית, "Ending Days" ו-"Hope Dies Young", הן רצועות של דארק מטאל שפענוח הקופסה השחורה של כל אחת מהן מלמד על נסיבות טרגיות שונות: "Ending Days" היא בלדת הארד רוק דומעת על חיים שמגיעים לקצם, ו-"Hope Dies Young" היא פואמה יפהפיה ("How could you know? As pure as driven snow") שבו גוון קולו העמוק בסגנון פיטר מרפי (Bauhaus) של הולמס בולם בפזמון את פרץ הרגשות שבבתים.

הדיאלוג המוזיקלי בין הרוק הגותי לבין הדום־דת' מתקיים ברצועה האחרונה, "Ravenghast". זו נפתחת בפריטת קלידים מאיימת ובאפקט מקהלה. לאחר מכן, סלייד של מקינטוש מוביל אותנו היישר למסע הלוויה בקצב Candlemass, שבסיומו חברי "פרדייז לוסט" משליכים באתי החפירה שבידיהם רגבי עפר על קבר טרי, ייתכן של מלך זה או אחר.

מבין שתי רצועות הבונוס בגרסתו המורחבת של האלבום – "Hear the Night" ו-"Defiler" – בחרתי להתייחס לשנייה מבין השתיים. למלעיזים אבהיר שמדובר בבחירה אומנותית, ולא חלילה בנפוטיזם, בשל הדמיון המקרי לחלוטין בין שם השיר לבין כינויו של אחד מחברי צוות האתר שהוא בבחינת Encyclopaedia Metallum רק עם דופק. "Defiler" הוא שיר אנטי־מלחמתי, מעין "War Pigs" בגרסת "פרדייז לוסט"; שיר שספוג באווירה גותית עם אחד הסולואים היותר מרשימים בקריירה של מקינטוש.

כשם ש"פרדייז לוסט" האירו את הדרך ללהקות אחרות, כך הם גם הואשמו לעיתים בהיסחפות אחר זרמים. באלבומיה האחרונים, מ-"The Plague Within" ואילך, זוכה הלהקה להערכה מחודשת, שלדעת חלק מהמבקרים היא תוצאה של חזרתה לשורשיה המוזיקליים, בעיקר דת'־דום. כמי שלא שותף לדעה הזו, אני סבור שלא מדובר בשיבה למסורת ובהתרפקות על העבר, אלא במעיין מתגבר של יצירתיות. "אובסידיאן", שבו מעצבים "פרדייז לוסט" את המטאל/הרוק הגותי ומגדירים מחדש את האסתטיקה של ז'אנר זה, הוא דוגמה מצוינת לכך.