1. No Hope In Sight
  2. Terminal
  3. An Eternity Of Lies
  4. Punishment Through Time
  5. Beneath Broken Earth
  6. Sacrifice The Flame
  7. Victim Of The Past
  8. Flesh From Bone
  9. Cry Out
  10. Return To The Sun

כמעט בלתי נמנע להתחיל ולנתח את אלבומם האחרון של ההרכב המלנכולי מיורקשייר מבלי להתייחס לשלל התהפוכות המוזיקליות שעברו במרוצת השנים. מבלי להיכנס עמוק מדי לנבכי ההיסטוריה של הלהקה – נחלוף בקלילות על פני התקופה בה קבעה את עצמה כפורצת דרך בתחום הדום והגותיק מטאל הישר אל שנת 2007 – לאחר שבמחצית השנייה של שנות התשעים וזו הראשונה של שנות האלפיים חקרו חברי הלהקה באלבומיהם אופקים מוזיקליים חדשים בתחומי הרוק הגותי, האלטרנטיבי, הסינת'פופ ומה שביניהם – הקימה Paradise Lost לתחייה את הדיסטורשן הכבד, התיפוף האגרסיבי והשירה הרועמת בדמות האלבום In Requiem.

האלבום המדובר הכיל נוכחות מובהקת של שרידים מהסגנון שטיפחה הלהקה באלבומים שקדמו לו, אך ללא ספק היווה מעין המשך ישיר למקום אותו עזב האלבום Draconian Times האלמותי – אלבום המטאל האחרון ששחררו עד לאותה תקופה, בטרם נדדו לרעות בשדות זרים. מאז, אפשר לומר ש-Paradise Lost התקדמו ברוורס – כל אלבום ששחררו מאז היה כבד יותר, ונשק יותר ויותר לאלמנטים שהשרישה הלהקה במחצית הראשונה של שנות התשעים. מי מכם שהשכיל להאזין לאלבומה הקודם והנפלא של הלהקה, Tragic Idol – הבחין ככל הנראה כי מדובר ביצירה הכבדה ביותר שלה מזה שנים, בעודה חוזרת להתייצב בשעריו של המטאל הקיצוני.

אחד האלמנטים שרבים ממעריצי החומר המוקדם של הלהקה ממתינים לשמוע אצל Paradise Lost מזה שנים הוא שובו של Nick Holmes, סולן הלהקה, לגראולינג העמוק בו נודע באלבומיה המוקדמים. על אף התנערותו העיקשת של Nick במהלך השנים מהסגנון הווקאלי המדובר – עם נחישותם של חברי Paradise Lost לשוב ולבצע חומרים מוקדמים מהרפרטואר המכובד של הלהקה, וחברותו הטרייה והמפתיעה של Nick כסולן הרכב הדת' מטאל Bloodbath – היה ברור שזהו רק עניין של זמן. אכן כן – למי שטרם האזין לאלבום – אני יכול לאשר רשמית כי Nick חזר לגראולינג, לפחות חלקית. זהו ככל הנראה הדבר הראשון שהיה ניתן להבחין בו מהרגע ששוחרר לשמיעה ברשת השיר שפותח את האלבום – No Hope in Sight.

יחד עם זאת, The Plague Within הינו אלבום שיש בו הרבה מעבר לגראולינג – ואני נוטה להניח כי למי שהמשיך לקרוא מכאן יש עניין גם במה שמעבר. נכון שקודם כתבתי ש-Paradise Lost מתקדמים ברוורס? ובכן, המגמה הזו ממשיכה גם כאן – לא קשה להבחין בכך שהסאונד של האלבום, אותו הצליחו לשמר בניצוחו של המפיק Jaime Gomez Arellano הוא גולמי יותר ולא מעובד. על אף ההשוואות הרבות (והאולי מתבקשות) להן זכה לאלבומה השני של הלהקה, Gothic – שהיה האלבום שהבטיח לה הנצחה בדפי ההיסטוריה של המטאל – הסאונד, בשילוב המלודיות שנשזרות בו הזכירו לי יותר את האלבום שלאחר מכן, Shades of God.

היופי בכל הסיפור הוא ש-Paradise Lost אינם מנסים למחזר את עצמם באף צורה. לא מדובר באלבום שמתעקש להתחפר בסגנון המוקדם של הלהקה כדי לקנות מעריצים ותיקים. ישנה דיי והותר נוכחות ממודל שנות האלפיים של Paradise Lost. השיר הפותח שהוזכר קודם לכן, No Hope in Sight – מהווה דוגמה נהדרת לכך, יחד עם השירים Sacrifice The Flame ו-The Eternity of Lies שכמעט וגובלים בבלדות, כשניק מלהטט בין שירה מלודית עדינה לבין גראולינג סוחף במעבר שעדיין נשמע טבעי לחלוטין. את האווירה הקסומה של השירים הללו מקשטים בהתאמה כינורות ושירה נשית של Heather Thompson (זוגתו של Greg Makintosh, הגיטריסט ומלחין שירי הלהקה). אלו ככל הנראה השירים ה"עדינים" ביותר שניתן למצוא באלבום, שמהווים הוכחה ניצחת לכך ש-Paradise Lost שאפו ליצור משהו שהוא הרבה מעבר לסתם "חזרה לשורשים".

הנטייה של Paradise Lost לשלב באלבום את הצד הכבד של הלהקה לצד זה הרך יותר הופכת את The Plague Within לאלבום המגוון שיצרה הלהקה עד היום לצד Symbol of Life מ-2002, כשלצד אותם שירים שהוזכרו קודם לכן ישנם כאלה שמציגים מעבר חד הרבה יותר בין הצדדים הנ"ל – כמו למשל Victim of The Past, השיר הראשון מהאלבום שביצעה הלהקה בהופעה חיה – שמהווה תצוגה מוזיקלית מצמררת של גאות ושפל. זהו ככל הנראה צמד המילים בהם הייתי בוחר לתאר את האלבום, והם משתלבים היטב במילות השירים המהורהרות של Nick, הנוגעות במוות לצד צמיחה והתחדשות, ובכל אשר סובב אותם – החלטות, שקרים, מוסר ועוד. מסע של תהיות סביב כל אלו שמתבטא בהפכפכות של האלבום, שאף על פי כן עובדת כל כך נכון מוזיקלית.

The Plague Within הוא אלבום שזועק דום – שזה משהו שלא נשמע באופן חד מ-Paradise Lost מאז האלבום Icon, האהוב עלי ביותר של הלהקה באופן אישי. ה-highlight של The Plague Within, והשיר שככל הנראה משך אליו את מרבית תשומת הלב היה Beneath Broken Earth לו צולם גם קליפ, וכמובן שבצדק – מדובר בשיר דום-דת' מטאל פר אקסלנס, עם ריפים איטיים, כבדים ושורטים שמשתרכים על פני כ-6 דקות, תוך כדי ש-Nick שואג את מילות התוכחה שלו. השיר ככל הנראה ממחיש היטב את גישתו ההפקתית של Arellano – מצד אחד, מאוד אולדסקול, ומצד שני, עדיין חד מספיק באופן שמאפשר לשמוע את הדינמיקה המופלאה בעבודת הגיטרה של Greg Mackintosh ו- Aaron Aedy – כשהגיטרה המובילה של Greg שוחה לה בבטחה בין חומות האקורדים של Aaron. מדובר במרכיב קלאסי בשירי המטאל של Paradise Lost שמובא כאן במלוא הדרו. כל זאת ביחד עם עבודת התופים הנפלאה של Adrian Erlandsson מרובה הפעלים, כשכל מכה שמנחית נשמעת כמו גיהנום בהתגלמותו.

ארסנל שירי הדת' מטאל שמציע The Plague Within כולל גם את Terminal, גם הוא בעיני אחד מהשירים המוצלחים ביותר של האלבום, שמצליח לשלב בתוך הכבדות הבלתי מתפשרת שלו ריף מלודי מבריק, וכמובן Flesh From Bone – שאותו ניתן לתאר בפשטות כשיר דת' מטאל ברבארי קלאסי. רק חשבו על כך שאלו דרים בכפיפה אחת עם Cry Out הסטונרי ו-Punishment Through Time – שנשמע כמעין פליט של האלבום Tragic Idol, מאחר והוא מזכיר מאוד את המגמה שחברי הלהקה בחרו בה באלבום הקודם. בשניהם מבליח Nick שוב בשירה הגרונית הכבדה שלו, אותה נטש אי שם בשנת 95' והחל לחזור אליה בהדרגה שוב מ-2007 ואילך. כאלו הם Paradise Lost – בכל אלבום שהוציאו הותירו משהו קטן מהאלבום הקודם לצד משהו חדש ורענן, גם בתקופה בה החליטו לעבור וליצור משהו שונה בתכלית.

האלבום נסגר עם השיר Return to The Sun – שמהווה תמצית הולמת לכל מה ששמענו בו עד עכשיו. זהו ככל הנראה השיר הסוגר המושלם לכל הדעות; הוא נוגע בכל אלמנט שעד כה נשמע באלבום תוך כדי שהוא מתקדם אל סופו עם המיית כינורות לצד הריפים הדורסניים בשיר שעל אף אופיו האפוקליפטי – מדבר על התחלה מחדש. האם יש דרך ראויה יותר לסיים אלבום?

Paradise Lost מתקדמים בדרך הנכונה. על אף היותי משוחד במידת מה כמי שכותב על אחת מהלהקות האהובות עליו ביותר, אין ספק כי השבחים להם זכה האלבום בקרב מעריצים חדשים כוותיקים, וגם כאלו שלא זכו להכיר לעומק את Paradise Lost קודם לכן מדברים בעד עצמם. The Plague Within הוא אלבום שטומן אווירה וקסם שמשתמרים לכל אורכו בכל שיר ושיר, ומצליח לגלם את כל אלו בפשטות שאינה חוטאת לרגע בפלצנות. הפקה נכונה, דינמיקה מעולה וביצוע מושלם מצליחים חברי Paradise Lost ליצור באלבום אחד עומק ואווירה שלהקות פרוג רבות מקדישות להן את כל תכלית קיומן. זה כלל לא הולך ברגל בהתחשב ברף הגבוה שהציבו לעצמם עם Tragic Idol. קשה להחליט לאן העתיד ייקח את Paradise Lost, אך דבר אחד בטוח – הלהקה נשמעת כיום רעננה מתמיד. The Plague Within הוא ללא ספק אחד מאלבומי השנה של 2015 מבלי להתאמץ.