כל ביקורת בערך שנכתבה על אחד משלושת האלבומים האחרונים של Paradise Lost מיהרה להכריז על כל אלבום חדש שיצא כ"חזרה לשורשים של הלהקה", "האלבום הטוב ביותר מאז Draconian Times" ועוד סופרלטיבים ותארים מפה ועוד הודעה חדשה. אני מזהיר מראש שלא תמצאו פה הכתרות ותארים מפוצצים שישבחו, יהללו וימהרו להשוות אותו ליצירות עבר, אני רק אגיד לכם שלטעמי מאז האלבום הקודם שהיה די חלול עבורי ועבר ליד האוזן כמו זבוב, ובשונה מ In Requiem שניסה לחזור לשורשים בכוח עם סאונד אגרסיבי אבל מאוד מאוד מאולץ – האלבום החדש של הלהקה מצליח לשחזר ובהצלחה את האווירה והתחושה של האלבומים המוקדמים של הלהקה, ומבלי להישמע מאולץ או מתאמץ מדי – אך עם הרבה מהקסם שקצת אבד ללהקה עם השנים.

כאחת מהלהקות הבודדות שיש לגביהן סוג של קונצנזוס בקרב ציבור המטאליסטים הישראלי, וגם מי שלא אוהב לא יכול שלא להכיר אותם, PL זכו פה להרבה אהבה מהקהל המקומי. אהבה שהמשיכה והתגברה עד כדי כך שהלהקה הייתה פה קרוב לחמש פעמים לא כולל ביקור של הגיטריסט Greg Mackintosh שהגיע לארץ במיוחד על מנת להתארח בהופעות ה-20 של האגדות המקומיות Orphaned Land שבעצמם הושפעו עמוקות מהלהקה. כלהקה שלא מעט שנים בעסק – 24 אם אתם רוצים לדייק, לא ברור לחלוטין אם יש להם משהו חדש להציע פרט לנסיונות לשחזר את אלבומי העבר. ההישג הכי גדול של האלבום החדש בעיני הוא – גם אם הוא לא מחדש דבר – זה שהוא פשוט נותן את אותה הנוסחה בצורה נהדרת ומרעננת. במקום להישמע עייפה, הלהקה נשמעת חדה מתמיד ורעננה מאי פעם.

כבר מהאזנה ראשונה בולטת לטובה ההפקה המצוחצחת של Jens Bogren, שזה כבר האלבום המי יודע כמה שאני סוקר שהופק על ידו והופך בהדרגה למפיק המבוקש ביותר במטאל העולמי השנה. דבר שלא פחות בולט זו העבודה המצוינת של Mackintosh הגיטריסט. זה לא שאלבומים הקודמים הוא פישל, או שחלילה שינה סגנון, אבל יש באלבום הזה כמות רבה של קטעים בלתי נשכחים. יכול להיות שזה עקב פרויקט ה Old School Death Metal המצוין שלו מהשנה שעברה Vallenfyre שנוצר בהשראת היגון והצער של Mackintosh על אובדן אביו, ופתח אצלו מחדש את מחסן הריפים הממכרים, או עקב כל סיבה אחרת. בכל מקרה כל מה שיוצא מהגיטרה באלבום הזה נהדר וזה לא חלילה ששאר החברים פחות מורגשים, או מתאמצים פחות, אבל המשקל של הגיטרות פה מורגש בצורה שלא הורגשה הרבה זמן.

Solitary One תופס אותך מהרגע הראשון, בזכות אותה עבודת גיטרות, והשירה של הסולן Nick Holmes, שהשכיל להבין סוף סוף שגם אם הוא לא מסוגל לשאוג בגרון ניחר, מספיק שישיר בקול המרגש שלו, ויצעק במידת הצורך על מנת לעשות את העבודה בצורה לא פחות טובה. בעזרת שיתוף פעולה יפהפה בין הגיטרות לקלידים, עד לקתרזיס שבפזמון המרגש שבו שומעים את השירה הנקייה במלוא הדרה. השיר השני Crucify נשמע Doom Metal מובהק, והוא עגום למהדרין. הוא אפילו מזכיר במקצת את ימי הDeath Metal של הלהקה. Fear Of Impending Hell כבר נשמע פחות כבד. זהו שיר קצת יותר קליל שקורץ לחומר היותר מיינסטרימי של הלהקה, אבל עדיין שיר מצוין. Honesty in Death קצת פחות מתבלט ונשמע די כמו עוד שיר של הלהקה שיכל להתקיים בכל אלבום, וכנראה בגלל זה הוא גם יצא כסינגל ראשון, למרות שחבל כי ישנם שירים יותר טובים.

השיר הבא שתפס אותי הוא In This We Dwell שפשוט נשמע מצוין מכל אספקט אפשרי, ואין לי ספק שיהפוך ללהיט. שיר זה, ביחד עם השיר שסוגר את האלבום The Glorious End שפחות או יותר מסכם את האלבום הזה בצורה הכי טובה – מוכיחים שהלהקה הגיעה למקום שבו הם לא באמת מחפשים להרשים אף אחד, לנסות להיות שוב הלהקה שהיו פעם או להישמע כבדים / קלילים / אנאערף, הם מבינים שהם PL ומהנסיון שלהם מוציאים את הטוב ביותר שבהם עם כל הנסיון שיש להם בז'אנר מוזיקלי שהם המציאו ושהם שולטים בו בצורה הטובה ביותר.

PL מודל 2012 הם להקה למודת קרבות ועם נסיון רב, ואם לחזור לתחילת הסקירה – אם באלבומים הקודמים שלהם החל מ Paradise Lost מ 2005 שהיה סוג של "אלבום הקאמבק" שלהם שבא לחזר לכיוון ציבור המטאליסטים – הם עוד התאמצו להישמע כבדים או קודרים והייתה הרגשה שהם מנסים לשחזר את תהילת אלבומי העבר הפעם התחושה היא טיפה שונה. אולי זה Mackintosh, אולי העובדה שהם ביצעו בשנה שעברה את Draconian Times מתחילתו ועד סופו והם מרגישים שהם סיפקו את התאבון של המעריצים לחומר של פעם, והם יכולים להרשות לעצמם להיות חפים משיקולים חיצוניים או שפשוט הלהקה השכילה להבין שהם נשמעים הכי טוב כשהם מנגנים ללא שום רצון לספק אף אחד חוץ מעצמם. Tragic Idol נשמע מצוין, ובעיני הוא היצירה הכי כנה וטובה של ההרכב הזה מזה הרבה זמן ושלא תאכזב מעריצים ותיקים וחדשים פה אחד.