Paths Of Possession – The End Of The Hour
- Memory Burn
- The Ancient Law
- I am Forever
- In Offering of Spite
- Pushing Through the Pass
- Poisoned Promise Land
- Ash is Falling Rain
- The End of the Hour
- As Sanities Split
- Engulfing the Pure
אל האלבום החדש של Paths Of Possession אני ניגש בזהירות רבה ביותר, ויש לכך סיבה טובה מאוד. קוראים לה ג'ורג' פישר. רובכם בוודאי מכירים אותו בכינויו האלגנטי Corpsegrinder (אם כי הסיבה לכינוי הנ"ל לא קשוחה ואפלה כפי שאתם לבטח חושבים) ומתוקף פועלו בתור סולן להקת הדת' מטאל הפופולארית והשערורייתית ביותר, Cannibal Corpse. האיש רחב הגרון הוא לא פחות מאל ווקאלי בקרב חובבי הדת' מטאל, לאור טווח הגראולים העצום שלו ויכולותיו המופלאות לפלוט חרחורים בקצב מסחרר ולשחרר צרחות מקפיאות דם שמתארכות עד צאת הנשמה.
אני לא אשקר, בתור סולן הגראולים שאני מתיימר להיות, למר פישר הייתה השפעה לא מעטה עליי, אם כי תמיד הייתה לי בעיה עם הלהקות שלו – למרות שנהנתי מאוד מיכולותיו הווקאליות, המוזיקה תמיד הפריעה לי, במיוחד ב-Cannibal Corpse, שכן היא תמיד הייתה בשבילי סתמית ובנאלית מדי, נסיון נואש מאוד להשמע הכי ברוטאליים ומבחילים שאפשר. והנה, בשנת 2003 הצטרף פישר ללהקה Paths Of Possession, אשר הוקמה מספר שנים קודם לכן על ידי ריצ'רד ברונל (לשעבר מ-Morbid Angel האגדית, שהספיק כבר לעזוב את הלהקה שהקים בעצמו).
Paths Of Possession אמורה על הנייר להיות המענה לכל תפילותיי: להקת דת' מטאל פלורידיאנית עם קורטוב מלודיה, המתוגברת באחד מהסולנים הגדולים בתחום, וכל זה מתורגם לאלבום קונספט בהפקת אריק רוטן (מ-Hate Eternal, לשעבר ב-Morbid Angel). אז האם The End Of The Hour הוא באמת המענה לכל תפילותיי?
לא. על הנייר כמובן זה אמור להיות אלבום מצויין, אבל כמו הרבה דברים שאומרים עליהם "על הנייר…", גם The End Of The Hour התברר להיות אכזבה מוחצת, וכמו אצל להקת המקור, גם כאן ג'ורג' פישר הוא בין הגורמים היחידים שמצילים את האלבום ומייצבים אותו איפשהו באיזור הבינוניות. המוזיקה עצמה משעממת במקרה הרע, וסבירה במקרה הטוב, כשרוב הזמן היא ממוקמת איפשהו ברמה הבינונית עם הסיפור הרגיל של בלאסט ביטס מהירים, ריפים עם מלודיות ממוחזרות ששמענו כבר בעבר וברייקדאון גרובי לא מעניין כלשהו.
המוזיקה פשוט חסרת כל מעוף, ג'נרית ובנאלית עד כדי כאב ראש, עם שירים מהסוג שיעברו דרך אוזן אחת, יצאו מהשניה ולא ישאירו שום רושם על מה שנמצא בין שתי האוזניים. האלבום הזה מתארך לכ-48 דקות, ואף אחת מהן לא נחקקה בזכרוני במיוחד אחרי מספר לא מועט של השמעות, ויתרה מזאת – היו פעמים שבכלל לא שמתי לב שמשהו מתנגן ברקע, מרוב שהאלבום סתמי ולא תופס את תשומת הלב.
גם הקונספט שהאלבום מתהדר בו לא מרשים במיוחד. התקציר שהלהקה סיפקה מתאר את האלבום כ-"סיפור על הזוועות הסוריאליסטיות שאדם חווה בעקבות התנסויותיו עם מוות, מלחמה ומה שמעבר להם", אך בעצם מדובר פחות או יותר על אדם שהשתגע, מת והפך למפלצת גדולה והרסנית ומפחידה. כל אלה גורמים לי לתהות – האם Paths Of Possession בכלל ניסו ליצור משהו מעניין, מקורי ומוצלח, או שהם פשוט הלכו על נוסחת ה-"יש לנו אייקון מטאליסטי בלהקה, בואו נכתוב אלבום בינוני ונפגיז בתיאורים בומבסטיים ונקווה שכולם יבלעו את זה"? לעולם לא נדע…
בקיצור, למרות שהוא לא אלבום נוראי במיוחד, The End Of The Hour הוא גם לא אלבום טוב במיוחד, שאחת המעלות היחידות שלו היא ג'ורג' פישר כמובן, שאפילו לא מפגין פה את מיטב יכולותיו (וחבל, יכול להיות שביצוע מטורף לחלוטין מצידו היה מקפיץ את האלבום כמה דרגות למעלה). חבל מאוד, כי על הנייר זה באמת נשמע מעולה.