Paul Gilbert – Silence Followed By A Deafening Roar

Paul Gilbert תמיד משתחל לרשימת הגיטריסטים הטובים בעולם, ואין זה מקרה, למרות שפחות שומעים עליו (או את שמו) בכל מיני פורומים שמתרכזים בשמות הבולטים והברורים מאליהם (פטרוצ'י, פרידמן, וואי וכיו"ב). כל מי שמכיר את עבודתו של Gilbert, יודע להצביע עליו כטכניקן מדהים, עם המון דמיון ויכולת אלתור מרשימה.

מי שזוכר את G3, זוכר את Gilbert כאחד מהגיטריסטים הבולטים של אותה הופעה, ומי מכם שמכיר את ההרכב הראשון שלו Racer X, יודע בהחלט להעריך את הנגינה הוירטואוזית שלו. הבעיה עם Gilbert היא שהוא פשוט לא מוצא את עצמו בהרכב מוביל, ולא נראה כמו איזה רוק סטאר עולמי.

בשביל להבין את ה"בעיה" בה נמצא Gilbert, אפשר להשוות בינו לבין חברו הטוב, Marty Friedman: שניהם פרצו לתודעת הקהל בערך באותן שנים (סוף שנות השמונים), כל אחד עם ההרכב הראשון שלו שהיה מושתת על טהרת הטכניקה (Gilbert עם Racer X, פרידמן עם Cacaphonia), ואז באה ההצעה להצטרף להרכב גדול יותר, אך בעוד פרידמן הצטרף ל-Megadeth, והקליט איתה כמה אלבומי מופת, Gilbert הצטרף להרכב הרבה יותר מינורי, Mr. Big – הרכב שהיה מושתת על מוזיקאים מובילים ויכולות טכניות ופחות על סינרגיה בין אותם מוזיקאים.

שותפו להקמת Mr. Big היה הבסיסט Billy Sheehan, ושניהם יצרו מוזיקה מעולה, אבל פחות קליטה מאשר זו של Dave Mustaine ושותפיו. פרידמן המשיך למכור אלפי תקליטים תחת השם Megadeth, וכשהגיע הרגע לפרוץ כאמן סולו, כבר היו מאחוריו כמה אלבומי סולו שמכרו היטב תודות להצלחה שלו עם Megadeth. אז Gilbert המתין עם אלבומי הסולו שלו, וכשהתחיל לשחרר אותם, קצת איבד פוקוס, וירה לכל הכיוונים.

אלבום הסולו הראשון שלו היה אלבום טכני למהדרין, לעומת אחד האחרונים שלו, שהיה אלבום רוק'נרול מגניב ומלודי, אבל חסר פוטנציאל רווחי אצל נתח השוק העיקרי שלו – גיטריסטים צמאי ידע, המבקשים ללמוד מהטובים ביותר. ההשוואה מגיעה לשיאה כעת – פרידמן שחרר לפני כמה שבועות אלבום סולו חדש (ואחד בהופעה חיה, עליו נכתב באתר), וזוכה איתם להצלחה מדהימה, ואילו Gilbert משחרר בימים את האלבום החדש שלו, השני שלו שמורכב מיצירות אינסטרומנטליות בלבד, וסימני השאלה מרחפים באוויר – האם הוא יגיע לנחלה המיוחלת ויזכה להכרה הציבורית לה הוא זכאי?

אם לשפוט לפי החומר באלבום, התשובה היא מאד פשוטה – הגיע הזמן שהעולם יכיר את Gilbert, ויכיר בו כאחד מהגיטריסטים הטובים הפועלים כיום. זה הזמן להתחיל להפנים שלא סתם הוא תמיד מוצא דרכו לרשימות הגיטריסטים הטובים בעולם, שכן הוא בהחלט אחד מאלה. האלבום מורכב מ-11 קטעים, כל אחד מהם בגוון אחר, ומפתיע בדרכו שלו.

קטע הפתיחה, "Silence Followed By A Deafening Roar", נפתח אווירה רוקנ'רולית ומייד מתפתח לחלק ראשון עמוס מתח בשישה רבעים. על החלק הזה Gilbert מפגיז בסולו ראוותני, שלמרות היותו מלא בטכניקה וריצות משוגעות (הוא ממש מפגיז את רוב "הטריקים" שלו בשיר הזה), לא מושך לכיוון הטכני שנוטה לשעמם. בחלק השני של השיר, Gilbert זורק קצת מחוות לגיטריסטים שאיתם עבד, ומנגן קטע קצר בסגנון John Petrucci, למול קטע קצר שמזכיר את Joe Satriani. השיר הראשון מדגים את המנטרה העיקרית באלבום – למרות שמדובר באלבום סולו של גיטריסט, השירים עצמם נשמעים כמו שירים של הרכב מגובש. נכון ש-Gilbert מקבל את מרכז הבמה, אבל ההרכב שמאחוריו מגבה אותו בצורה מושלמת, ונשמע מהודק.

נשמע ש-Gilbert הצליח למזג את כל האהבות שלו לאלבום אחד, בפעם הראשונה, וסוף סוף יצא לו אלבום מגובש, כזה שנשמע טבעי, למרות אינספור ההשפעות שמתחבאות בתוכו. לעומת הקטע הראשון, שנשמע כמו רוק מתקדם עשוי היטב, השיר השני "Overture Eudaimonia" הוא מלודית רוק מנצחת, שנפתחת במעין מחווה קטנה ל-Eddie Van Halen, ובהמשך הופכת למיזוג של עבדותו של Gilbert ב-Mr. Big עם מחוות ל-Eric Johnson ומרטי פרידמן, כשבסוף אנחנו מקבלים קצת מוזיקה קלאסית על דיסטורשן, בסגנון Yngwie Malmsteen.

השיר הבולט באלבום הוא ללא ספק הקטע השישי, "Bronx 1971", ארבע דקות של גרוב משובח, עם משפטים מוזיקליים מעולים, והרגשת פיוז'ן כבדה שמרחפת מעל השיר. קטע כמעט מושלם, שאפשר לשמוע ב-Reapet כמה פעמים. נדמה ש-Paul Gilbert מצא את האיזון שהוא חיפש במשך כמעט עשרים שנה של קריירה. Silence Followed By A Deafening Roar הוא אלבום מגובש, מרוכז ומוצלח, כזה שבעזרת השיווק הנכון יביא ל-Gilbert את ההכרה המיוחלת (ולא רק בקרב גיטריסטים פנאטיים), ויציב אותו באופן רשמי ברשימות האינסופיות, הפעם עם קבלה טרייה ומשובחת מאחוריו.