Peccatum – Lost In Reverie

יש אלבומים שהייתי רוצה להקשיב להם במשך שנה שלמה לפני שאני כותב עליהם סקירה. Lost in Reverie הוא אחד מהם. אני הרי יודע שמתוך היכרות של חודש עם האלבום, גם אם אצליח להביע בפניכם עד כמה האלבום הזה מיוחד ונהדר, לא אצליח לספר לכם על כל מה שעושה אותו לכזה, אלא רק על החלקים הנבחרים שתורמים לאפקט זה. עם זאת, קנאותי לקוראי מתגברת על היצר שלי לכתיבה מעמיקה באמת, כיוון שלא הייתי רוצה שתשמעו קודם ממקור אחר עד כמה האלבום הזה מעולה. לכן אני נאלץ להגיש לכם סקירה שהיא תוצאה של חודש של ניסיונות להיכרות מעמיקה ככל האפשר עם האלבום, שכן היכרות מלאה איתו דורשת כנראה לפחות פי ארבע מזה.

למי שלא מכיר את Peccatum, ואני משוכנע שיש יותר מדי כאלה, הנה קצת רקע: Peccatum התחילה בתור שלישיה. חבריה היו Ihsahn (מנהיג Emperor וללא ספק המוזיקאי המחונן והמוכשר ביותר בסצינת הבלאק הנורווגית), ששר, צרח וניגן על כל הכלים באלבום, אישתו Ihriel, שתרמה שירה בקול אופרה, ואחיה Pz (מלהקת המטאל האקספרימנטלית Source of Tide), שתרם שירה נקייה לצד השירה הנקייה והצרחות של Ihsahn.

באלבומם הראשון של פקאטום, Strangling From Within, שהוא עדיין האלבום האהוב עליי שלהם, הציגה הלהקה בלאק מטאל פרוגרסיבי מאוד, שיש שיגדירו אותו כנוגע בז'אנר המטאל הגותי, בשל שירת האופרה של Ihriel. הנגינה המושלמת והמקורית, בצירוף עם הכתיבה החכמה כל כך, שילבו באופן מושלם בין אלמנטים סימפוניים, בלאקיים, גותיים ופרוגרסיביים כך שלא היה ניתן להגדיר את האלבום כמזוהה באופן חד משמעי עם אף אחד מהסגנונות הנ"ל, אלא יותר כתערובת מיוחדת, מרגשת ומרהיבה של כל האלמנטים הללו יחדיו. האלבום שבא בעקבותיו, Amor Fati נטה פחות לכיוון הבלאק מטאל ומעט יותר לכיוון הפרוג-מטאל, אם כי עדיין בגירסה קיצונית ומיוחדת מאוד, שהיוותה אלבום עוצמתי ומרגש, גם אם הוא פחות מהנה וחזק מאלבום הבכורה.

ב-Lost in Reverie אנו מוצאים את Peccatum כצמד, לאחר עזיבתו של Pz את הלהקה, אם כי הוא עדיין מופיע כאן בשני שירים. קשה להגדיר את הכיוון הפעם כפרוגרסיבי, והגדרה מוצלחת יותר תהיה כנראה "אוונגרד", אך על כל פנים, Lost in Reverie עוזר ל-Ihsahn ול-Ihriel להבהיר שוב פעם ש-Peccatum היא עדיין הדבר הכי מקורי והכי מוצלח שקרה אי פעם לסצינת המטאל הנורווגית.

כאמור, קשה מאוד לתאר את המוזיקה הגאונית הנשמעת לאורך 50 הדקות של Lost in Reverie. האלבום נע בין נגיעות של מוזיקה קלאסית, בלאק מטאל, מעט פרוג-מטאל, מוזיקה תעשייתית ואפילו טריפ-הופ! עובדה מעניינת היא שבשני השירים הכי כבדים באלבום (שבהם מתארח Pz), שמציגים קטעי בלאק מטאל מטורפים עם ה-Blastbeats הנהדרים שהתרגלנו אליהם מעבודתו של Ihsahn על התופים בשני אלבומיה הקודמים של הלהקה, התופים מבוצעים דווקא ע"י מתופף בשם Knut Aalefjaer, שידוע בנורווגיה בשל מעורבותו בפרוייקט ג'אז אקספרימנטלי כלשהו. ברוך השם, ב-Lost in Reverie אין אף אלמנט ג'אז חזק, אבל מהלך משונה כזה, של שימוש במתופף ג'אז לקטעי בלאק מטאל בעוד שבתוך ההרכב כבר יש מתופף שמסוגל לעשות את אותה העבודה ביעילות לא פחותה, יוכל אולי להדגיש ולו במעט את מגמת החשיבה המוזיקלית המיוחדת של ההרכב הזה, ששואף תמיד לדחוף עוד קצת את גבולות הגיוון המוזיקלי.

בעוד ששני אלבומיה הקודמים של הלהקה היו מעין ניסויים מיוחדים מאוד במטאל קיצוני, באלבומה החדש של הלהקה היא חוקרת את האוונגרד המוזיקלי לעומקו, אם כי בכמה מהשירים עוד קיימת נוכחות מטאלית חזקה. הגיוון באלבום הזה הוא רב כל כך עד שלמרות שאני סולד מכך בדרך כלל, חוששני שאאלץ לעשות ניתוח קצר של האלבום הזה לפי כל שיר ושיר בו. באופן מעיק אך מובן, האלבום פותח דווקא בשיר Desolate Ever After, שהמעברים התכופים בו בין אלמנטים קלאסיים רגועים אך אפלים ובין נגיעות מוזיקה תעשייתית כבדה וצורמת הופכים אותו בקלות לשיר הכי קשה לעיכול באלבום כולו. השיר הבא, In The Bodiless Heart, מהווה הקלה מסוימת, שכן הוא מביא איתו סגנון מעט יותר ג'אזי וקל להבנה, עם נגיעות לא מעטות של רוק מתקדם, מה שקצת מזכיר לפעמים את Pink Floyd בצורה עדינה ונפלאה.

השיר הבא, Parasite My Heart, מהווה את הפתיחה העוצמתית של שלושת השירים המורכבים והמטורפים ביותר באלבום. השיר פותח בכדקה וחצי של בלאק מטאל סימפוני משובח ביותר, שמציג את כל סימני ההיכר האהובים של Emperor. השיר נרגע במהרה ומפנה את מקומו למשהו אחר לחלוטין. הוא הופך פתאום לשיר שקט ואווירתי, ואחר כך חוזר שוב לכובד, ומרעיף עלינו נגיעות לא מעטות של סגנון הבלאק הפרוגרסיבי שהציגו Peccatum באלבומיהם הקודמים. התוצאה היא מיוחדת ומרעננת, ומראה שוב פעם שתחום ההתנסויות האפשרי בבלאק מטאל הוא בלתי מוגבל. השיר הבא, Veils of Blue מתחיל באווירה טריפ-הופית ושומר על אווירה מיוחדת, מלודית ומרגשת גם כאשר הוא מקבל תפניות כבדות ומורכבות יותר.

השיר Black Star הוא כנראה שיאו של האלבום, שכן הוא מהווה את הנקודה העוצמתית, המרגשת והמורכבת ביותר בכל האלבום. אין אלמנט של המוזיקה של פקאטום שלא מופיע בשיר הזה, שפותח בצורה שקטה ומותחת ועובר במהרה לתערובת מטורפת של בלאק פרוגרסיבי, מעט מוזיקה אלקטרונית, ולא מעט נגיעות גרוביות, עם תפקידי בס מגניבים למדי. קצת חבל שהשיא המדהים הזה של האלבום לא ממוקם קצת יותר קרוב לסופו, שכן הוא משאיר את המאזין בהתחננות לעוד, מה שעלול להפחית קצת את ההנאה משני השירים שבאים בהמשך.

Stillness הוא שיר מפחיד למדי, שהאלמנטים הסימפוניים בו רבים, והם תורמים ליצירת אווירה מאיימת ואפלה, ואילו שיר הסיום, The Banks of This River is Night הוא סוג של שיר פסנתר אמוציונלי, שמהווה סגירה מעט רגשנית יתר על המידה לאלבום המיוחד הזה.

קשה לי לתאר לעצמי מישהו שמתעניין במוזיקה מיוחדת ושלא יתלהב באופן מיידי מהאלבום הזה. כשמסתכלים על הגיוון המוזיקלי המדהים בעבודותיו של Ihsahn קל גם להבין מדוע Emperor התחילה וגמרה בתור הלהקה המקורית ביותר שראתה סצינת הבלאק הנורווגית אי פעם. הוא, וגם אישתו, הם צמד גאונים! Lost in Reverie הוא אחד מהאלבומים החשובים ביותר שיצאו מנורווגיה בשנים האחרונות, או בכלל מסצינת המטאל העולמית, למען האמת. האלבום הזה כל כך עמוק והוא מכיל שכבות רבות כל כך של מחשבה מוזיקלית יצירתית ומקורית, שלא תהיה לי ברירה אלא להודות שהוא מהווה תחרות לא רעב כלל לאלבום הבכורה של ההרכב הזה.

בעוד ש-Strangling From Within הוא הוריאציה המיוחדת ביותר ששמעתי אי פעם לסגנון הבלאק מטאל, האלבום הזה לוקח כל אלמנט בסגנון של Peccatum, מפרק אותו לגורמים ובונה אות ובצורה חדשה לחלוטין. Lost in Reverie הוא המוצר המוזר ביותר שהוציאו Peccatum עד היום, ואמנם אי אפשר לומר שהוא מגיע לרמות הרגש הגאוניות של אלבום הבכורה של ההרכב הזה, אבל לעזאזל, הוא מגיע קרוב מאוד.

אל תרשו לעצמכם לפספס את יצירת המופת הזו. אין לי ספק שכל מי שישמע את האלבום הזה יזכור אותו לעד בתור אחת מהיצירות היותר מיוחדות שהוא שמע בימי חייו. אלבום כזה עוד לא שמעתם.