1. Ma’or
  2. Yeled Hara
  3. Ahusharmuta
  4. Bo Makot
  5. Ya Malshin

לפני שנציג את הפינגווין, תרשו לי להסביר למה החלטתי לכתוב סקירה מלאה על איפי בן חמישה שירים של גריינד שאורכו המלא הוא כשל שיר פרוג ממוצע.
זהו, זו הפעם האחרונה שנזכיר את ז'אנר הפרוג בסקירה הזו, בסדר?
הסיבה שבחרתי לסקר את היצירה הקצרה הזו היא אחת – אני מעריץ אמנים שמסוגלים לתפקד כלהקה שלמה מגוף של בן אנוש אחד. אז נכון, במקרה הזה יש לנו שני אמנים, האחד אחראי על הליריקה והקולות והשני על כל השאר, אבל עדיין, זה מרשים מאוד בעיניי.

האנשים מאחורי הפינגווין הצלוי הם
תום רחמן – טקסטים ושירה.
עדן גולדשטיין – גיטרות, בס, מחשב וקולות רקע.

זקוקים לקצת היסטוריה? אין שום בעיה, ההרכב עצמו פעיל משנת 2010 ושחרר אלבום מלא בשנת 2019 ואת האיפי הנוכחי בתחילת ספטמבר השנה.
וכל זאת במקביל לפרויקט הסולו של גולדשטיין – Failed Creation, פרויקט דת' מטאל ששחרר אלבום מלא גם הוא בשנת 2019.
בקיצור, הבנתם, מדובר במוזיקאים שאוהבים לעבוד, אז בואו נדבר על היצירה הנוכחית שלהם.

אם כן Ma’or – הוא שם האלבום, שם השיר הפותח ושם המושב שממנו מגיעים תום ועדן מיודעינו.
אני מניח שמעולם לא שמעתם על המושב הזה, אז אשמח לעזור לכם בעניין – מושב מאור נמצא ליד המושבים תלמי אלעזר ושדה יצחק.
עדיין לא מצליחים להתמקם? מדובר במושב שנמצא קרוב לחדרה, בסדר?
הבחירה בשם המושב היא לא מקרית, עושה רושם שהמושב והמגורים בו משפיעים על החבר'ה לא מעט, אם תקראו את הטקסטים של השירים, תוכלו להבין את העניין הזה די בקלות.
מעבר לכך, השיר Ma’or הוא הקטע האינסטרומנטלי היחיד באלבום והוא הרבה פחות אגרסיבי והרבה יותר אווירתי מהבאים אחריו, הוא גם עומד בניגוד מוחלט לשמו – לא תמצאו שום אור בשיר הזה, רק אפלה מעוננת ומלאה בעצב.
עכשיו, זוכרים שאמרתי שהאלבום הזה יכול להיחשב שיר אחד של סוגה שאת שמה אין להזכיר?
אז התחושה הכללית כאן היא שבאמת מדובר ביצירה אחת – שיר אחד ארוך.
גם שמות השירים (כן, אני מתייחס ברצינות לשמות השירים) מרכיבים משפט אחד, לראייה:
"ילד חרא אחושרמוטה, בוא מכות, יא מלשין."
Yeled Hara לוקח את המצע הרך שהשאיר לו מאור, השיר שהגיע לפניו ובועט לו ישר בפרצוף, הגיטרות פה מהירות, השאגות שואבות כל מה שעומד לידכם בחדר ולא מחובר לרצפה והדרופים האיטיים והסופר כבדים שמגיעים מדי פעם מאיימים גם הם למוטט כל מה שיעמוד סביב הרמקולים שלכם.
אם חשבתם שתוכלו לקחת את האלבום הזה בקלילות כי הוא קצר ושמות השירים נתפסים כלא רציניים במיוחד, שימו לב לקטע קטן מתוך שאגותיו של רחמן:

Terrified, horrified and paralyzed"
Needles sticking out your eyes unsterilized
Watching over your descent through devil eyes
ignoring screams, removing dreams. “
יש פה חתיכת נשמה אפילה שלא תרצו להרגיז.

Ahusharmuta מגיע אחריו, מהיר עוד יותר, כמעט דת'קורי במהותו. התופים המתוכנתים של הפינגווין דופקים במהירות לא אנושית, שזה הגיוני, כי הם לא אנושיים.
לא אנושיים, אבל נותנים בראש לגמרי, מרפדים את זירת הקרב הנוכחית בקצב הנכון, בכעס ובאגרסיה בלתי מתפשרת.
שרדים קטנים לאורך השיר מוסיפים לו עוד שכבה של כבדות מנסרת, הגראולים של רחמן מרעידים את כל מה שנמצא מסביבי, מדי פעם זה באוטו, לפעמים זה ממש באוזניים או במערכת המאולתרת שלי, כך או כך, הבחור הזה יודע להגיש, זו המילה – להגיש.

חושבים שהטקסט של "ילד חרא" היה אפל ומטריד?
תנסו להיכנס לשנייה אחת (למעשה, ל 48 שניות) אל תוך היצירה הזו שנקראת Bo Makot – יש פה חתיכת קריאת תיגר על מישהו שעשה לכותב השיר הזה משהו בלתי נסלח.

“Uppercut make your facelift make ya bones shift.
Make a skull split
Pretty face prick.
I don't give a fuck, as acted as my nightmares, I don't give a fuck.”

אני יודע, ש "קריאת תיגר" ו "בלתי נסלח" לא משתלבים משהו עם מילות שיר כמו "בוא מכות", "ילד חרא" או "אחושרמוטה" אבל אם שמים את הכותרות לשנייה אחת בצד וקוראים את הטקסט הרצחני הזה, זה לגמרי נסלח.
מעבר לכך, יש פה באמת כמעט דקה שלמה של זעם נטול רסן, יופי של קטע.
Ya Malshin – הקטע שסוגר את הEP הזה הוא הארוך ביותר בתוך החבילה הזו, שתי דקות ושלושים וארבע שניות והוא היחיד באלבום הזה שעונה להגדרה הקלאסית של שיר, כזה עם התחלה, אמצע וסוף.
ובגלל שהEP הזה רץ אצלי בלופ לא מעט לאחרונה, התחלתי לחשוב בגריינדית ולהגיד לעצמי: "אבל היי, הם היו יכולים לחתוך את השיר בדיוק באמצע, בקטע הזה שהשיר הופך לאיטי יותר, כבד יותר ומלודי הרבה יותר וככה להרוויח עוד שיר לאלבום"
זה די מדהים איך שהאזנה לסגנון שכזה, סגנון שמאתגר את המוסכמות הרגילות של הז'אנר המטאלי מבחינת אורך שיר ובניה שלו יכולה לשנות לך את דפוס המחשבה הרגיל ולהתחיל לחשוב בשפה אחרת.
לסיכום, העובדה הראשונה שחשוב לי לציין לגבי האלבום הזה היא שהאלבום הזה פשוט לא נמאס, אני מגלגל אותו הלוך וחזור וחזור והלוך, הוא פשוט נותן בראש ומרענן בכל פעם מחדש.
עבודת ההפקה, ההקלטה וכל שאר המסביב פה פשוט טובה מאוד – בחיים לא הייתי שם לב לכך שמדובר בפרויקט של אדם אחד מבחינת כלי הנגינה, בחיים.
נכון, התופים המתוכנתים נשמעים מתוכנתים והיה כיף לקבל פה צליל אחד – אבל זה לא פעם בחוויה הכללית שלי, יש פה אלבום שנותן יופי טופי בראש, בנוי לתפארת ומכיל עומקים שלא דמיינתי שיכולים להיות בז'אנר הזה.
אז תקשיבו לאלבום, אבל אל תוותרו על הטקסטים הנלווים, הם לגמרי מוספים רובד נוסף לכל היצירה הזו.