Periphery – Periphery IV: Hail Stan

טוב, יאללה – בואו נדבר על Djent. רגע, סליחה, קודם תנו לי להתקלח ואז נלך לדבר על Djent וגם אז אני כנראה אצטרך לומר כמה מילים ולהגיד "רגע סליחה, אני חושב שאני צריך להתקלח." כי ה-Djent עבור המטאליסט הנבוב והטמבל הממוצע (יעני עבדכם הנאמן) הוא תחילת הקץ. הוא הסימן הגדול שבשמיים שמסמן לדינוזאורים שכמותי שאולי שרדנו הרי געש ורעידות אדמה, אבל היי קבל אחי – מטאור בשמיים. כי אנחנו המטאליסטים חיים על זמן שאול. אנחנו יודעים שימיו של אוזי ספורים הם, אנחנו יודעים ש-Metallica לא רחוקים מלסגור את הבסטה, ואנחנו מתעקשים להתייחס ללהקות כמו Pantera או Meshuggah בתור "הלהקות האלה שהן שיגעון רגעי של הילדים הללו נו". יעני אנחנו חיים בסרט. וכתוביות הסיום של הסרט הזה הן ה-Djent, צלילי המלחמה שלפי הלחן שלהם אנחנו נטבע בסירה העקשנית שלנו ונחלוף מן העולם, נתעקש שפעם היה פה יותר טוב וש"אחי, עד שלא הרגשת את התחושה המדהימה של לפתוח את האלבום ויניל/דיסק/קסטה שלך מהניילון, ישבת וקראת את המילים והרחת את החוברת, אתה לא באמת תאהב מוסיקה."

כן, אנחנו דינוזאורים – ו-Perphiery הם להקה מודרנית. כאילו, אם להיות פיירים זה לכל הפחות האלבום החמישי, שישי, מי סופר בעצם (הם, הם גם שמים את המספרים כדי שנוכל להבדיל מה זה אלבום מלא ומה זה אלבום חצי-כוח או EP או מה שזה לא יהיה) והם בסביבה כבר מ-2005, כאשר Misha Mansoor החליט שהוא לא יכול להיות לנצח רק מישהו שמשוויץ באיזה סאונד הוא הוציא מהקמפר ורצה לנגן בלהקה. אז כן, Periphery היא האימ-אימ-אימא של המטאל המודרני, החדש, הדג'נטי הזה שגורם לכל חובבי האולדסקול לנוע בחוסר נוחות בכיסא ולהפטיר "סלייר" שלוש פעמים כשהם זורקים מלח מאחורי הכתף. אבל כוסאימא שלהם זה אלבום טוב.

נכון, מי שסובל ממש מסאונד הגיטרות העמוס (אם כי, יחסית לז'אנר, אוורירי בצורה נפלאה) שנשמע כמו חבטות קצובות ורובוטיות, מניקיון הכפיים הגובל בסטריליות מסורסת בסאונד קר וביחוד משירה שהיא יותר emo מכל מה שמטאליסט ממוצע רגיל לספוג – מי שסובל מכל אלה כנראה יסבול מהאלבום הזה כמו מטחורים. אבל מי שמוכן לעזור אומץ ולשמוע משהו שהוא לכל הפחות אמיץ ומיוחד – אז תכלס, עם כמה ש-Periphery היא פחות או יותר כמו המקדונלדס של הז'אנר, גם מבחינת תאגיד בעל תקציב וכלים ששמים את רוב ההרכבים בתחום בבריכה של הקטנים, וגם בגלל שלפעמים הטעם שלהם מרגיש כמו פלסטיק חם – יש מצב ש-Periphery הרכיבו פה יצירת מופת קטנה.

זה מתחיל עם Reptile, אופוס דפוק של 16 וחצי דקות פלוס, על בחור בשם בילי, סטלן במקצועו, שמוביל את האנושות נגד השתלטות חייזרי לטאה במאבק על הפלנטה. וזה נשמע מטומטם כמו שקראתם – אבל זה עובד. זה מכיל פזמונים מרגשים, קטעים סימפונים, מתחי גיטרות גרוביים, צרחות נואשות והילולה המנונית שכזו – ובסוף גם קטע אמביינט של אחרית הימים, ומי שהצליח לעשות את הצעד ולהכנס לזה פשוט לא מבין איך כבר הסתיימו 16 דקות. חדי אוזן גם מבחינים בסולן של SikTh עושה איזה נאום מקפיא דם על הדרך שם באמצע, בין סולו אחד של Misha לבין סולו של Mark Holcomb. האלבום ממשיך עם שלושה שירים חזקים במיוחד – Blood Eagle הכאוטי והדיסהרמוני שעומד בדיסוננט מוחלט לאפיות של Reptile, וממשיך אחר כך עם החגיגה האנטי-אוקולטית הלועגת למטאליסטים באשר הם עם CHVRCH BURNER שמסתיים גם הוא באיזה דאב אלקטרוני בלתי מזיק ודרך Garden in the Bones שסולל את הדרך לשאר האלבום ולטון שלו – משהו בין ה-Progressive Metal החדש הזה שמתהפך בין סאונד רותח מבחינת גיטרות ומת כמו הירח מבחינת תופים וקימפרוס, משהו שזז בין התבכיינות פוסט-פאנקית לבין גרוב מטורלל ומשולח רסן שצריך מחשבון כדי לנתח.

זה ממשיך עם It’s Only Smiles שלמרות השם המרומם והאופי האופטימי זה שיר על מותה של אחותו של Spencer Sotelo הזמר, או עם Follow your Ghost המתייחס למועדון ה-27 הארור וכמה שאנשים נתקעים על סלבריטאים שמוצאים את מותם. תכלס, Crush הוא הבלדה של האלבום, ביחד עם Satellite אשר סוגר אותו – אבל עשה לי טוב לשמוע את מקצבי ה-Thrash הפתאומיים ב-Sentient Glow – כי זה מוכיח ש-Periphery עושים מה בזין שלהם.

אבל זה כל הקטע של Periphery – אין להם באמת חוקים מלבד החוקים שהם מכתיבים לעצמם (כעת, שהם לא חלק מ-Sumerian Records, הם באמת יכולים להתגאות בעובדה שהם הקימו את הלייבל 3dots עבור עצמם ולסגור את הפינה הזו). אין להם מגבלות ואין להם תכתיבים מלבד מה שהם רוצים להביא לשולחן, ובתכלס, הם מספיק מוכשרים כדי שגם זקנים כמוני ירצו להטות אוזן. מי שיש לו את האומץ לצלוח אלבום של שעה פלוס ולא מפחד משירה מתבכיינת של פאנק-פופ לצד מוסיקה מופרעת ומצוינת בהפקה דלוקס, אז תנו ל-Hail Stan את הצ'אנס. במיוחד אם לא קלטתם את המערוף שכל האלבום הזה עושה על חשבונכם אם לא תתנו לו.