Perpetual Fire – Endless World

Perpetual Fire הוא הפרויקט האישי של סטיב וולטה, בחור איטלקי שמחליף הרכבים משנת 1998. במהלך השנים הוא הקליט דמואים עם המון נגנים מתחלפים (בשלב מסוים הוא אפילו תפקד כגיטריסט, קלידן, בסיסט ואחראי על מכונת התופים), החליף כמה שמות לפרוייקט, עד שבשנת 2006 הוא הצליח למצוא את ההרכב איתו הוא ישחרר את אלבום הבכורה שלו. באתר של הפרוייקט, סגנונו מוגדר כשילוב של אינגווי מלמסטין והכוחניות של הרכבים כמו Symphony X ו-Stratovarius. או.קיי, אז לפחות בעניין ההגדרה הוא הצליח לקלוע למטרה.

אלבום הבכורה של Perpetual Fire נשמע בדיוק כמו ההגדרה שלהם – שילוב בין הרעיונות המוזיקליים האופייניים Symphony X (המון עבודת קלידים, אווירה דרמטית, והשפעות ממוזיקה קלאסית) ואלו של אינגווי מלמסטין, גיטריסט-העל. סטיב וולטה הוא בחור כישרוני. שיהיה ברור, שלמרות הקטילות שתקראו פה, אין מילה אחת רעה על הבחור: הוא מצליח, כמעט לבדו, ליצור מוזיקה מסובכת, מפוצצת ברעיונות טובים, והוא מנגן את שני התפקידים הכי קריטיים לסגנון שלו – גיטרה וקלידים. בנוסף, הוא כאמור המלחין, המעבד, המקליט וטכנאי המיקס. מוכשר, בזה אין ספק.

הבעיה היא שכמה שסטיב וולטה מוכשר, ככה הוא גם חסר מעוף. אין ולו רגע אחד בדיסק שמעיף אותך מהכסא, שמסמן אותו כדבר הבא בתחומו. לצורך ההשוואה, אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את The Divine Wings Of Tragedy של Symphony X: אני לא מעריץ שלהם (אבל בהחלט מעריך אותם) אבל בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום הזה, נפלתי מהכסא. בעיקר בשיר הנושא של האלבום (יצירה בת עשרים דק' הנושאת את שם הדיסק) – שילוב מדהים של מקהלות ימי ביניים עם פאוור מטאל אגרסיבי.

באלבום של Perpetual Fire אין קטעים מעוררי מחשבה, או מאתגרים. כל המוזיקה כתובה עפ"י נוסחה, כמו עוגת הבית. ההבדל הוא שלעוגת הבית יש אריזות יפות ומעוררות תיאבון, ואילו ל-Perpetual Fire יש את אחת העטיפות הכי מכוערות בהיסטוריה. השירים בנויים לא רע – נעים בין גיטרות שמנסרות פאוור מטאל לבין סולואים חביבים של קלידים, המון עבודת דאבל בס, מקצבים משתנים, ובכל רגע שהגיטרה המובילה מקבלת במה לסולו, אפשר לשמוע את ההשפעות של מלמסטין.

נקודת זכות לטובת Perpetual Fire היא שהשירים לא ארוכים מדי, ולא מעייפים במיוחד. הרי זה כל כך קל ליפול למלכודת ולנסות לאחד כמה מהשירים בשביל ליצור שיר ארוך במיוחד (ולזרוק לתוכו איזה אינטרו שיהיה גם הסיום). את השטות הזו חסכו מאיתנו הפעם, למרות שהאלבום נפתח באינטרו של דקה וקצת, שהוא, כדרכם של קטעי אינטרו, מטופש במיוחד וחסר פואנטה.

השיר השישי, "Hurricane" הוא דוגמא מייצגת מעולה למה שמתרחש בדיסק – פתיחה של גיטרה מהירה, קצת ברייקים מתואמים, ההרכב נכנס בספיד עם דאבל בס מהיר, והופה – קצת אלקטרוניקה ועבודת קלידים. כמובן שהגיטרה עשתה איזה מעברון בסגנון מלמסטין בדרך, והפזמון מלודי במיוחד, מאופיין בהמון קולות רקע. הגשר בין הבית לפזמון מלווה בגיטרה דרמטית, המקצבים משתנים בין מהיר לאיטי בכל שתי תיבות, והסי פארט מלמד אותנו על יכולות הלחנה לא רעות: איטי, סולו גיטרה חביב, תופים עם קצת אוף ביט.

המילים באלבום ילדותיות על גבול האידיוטיות: "חופשיים כמו הוריקן, מחפשים חופש" היא שורת המחץ בשיר שמדבר על יציאה של עם ממשטר עריץ. נכון, החבר'ה איטלקים וזה נשמע כמו שיר מעניין של דור שני לשלטון מוסוליני, אבל כשהוא נכתב בידי אנשים שהאנגלית שלהם עילגת, השיר הופך למעין קשקוש לירי ברמת חיבור בבי"ס יסודי. נקודות האור באלבום הן כאמור הכישרון הלא מבוטל של סטיב וולטה, ובנוסף השירה של הסולן (רובי באקאלי). באקאלי אמנם לא סולן מדהים, וכשהוא מנסה לצרוח באגרסיביות הוא נשמע כמו ילד שנחנק, אבל אין לו מבטא כבד, ועם מפיק מנוסה הוא היה נותן ביצועים טובים.

הסאונד באלבום לא מוצלח במיוחד, אבל בהתחשב בעובדה שזהו אלבום שהוקלט כמעט לגמרי לבד ע"י בנאדם אחד, אפשר להסתכל על הנושא מהכוס החצי מלאה. מה שמפתיע במיוחד באלבום הוא השיר האחרון, קאבר פאוור מטאל ל-"Call Me" של Blondie. מילים יהיו מיותרות על השיר הזה… כנראה שהם ממש נהנים לנגן את השיר בהופעות, אז הם החליטו לדחוף אותו לדיסק. אז נכון, מדובר בבדיחה, אבל לפחות היא מצחיקה (שלא כמו הקטעים המיותרים באורך חצי דקה ודקה שמונחים כאינטרו לכל מיני שירים באלבום). בשורה התחתונה – לא רע, לא טוב. פרווה. אולי בדיסק הבא Perpetual Fire ינגנו משהו שעוד לא שמענו, או לפחות יכתבו מילים קצת פחות טיפשיות…