Pharaoh – Bury The Light

לא רחוק מהפנתיאון של מופתי הז'אנר נמצאת לה Pharaoh האמריקאית, נציגת המטאל המלודי הצנועה והאיכותית של אמריקה. למרות שיש פערי ענק בתודעה בין אלבומים כמו Seventh Son Of A Seventh Son ו-Warning – להקת Pharaoh היא הדבר הכי קרוב למטאל הקלאסי שתוכלו לקבל ברמה גבוהה שעדיין תהיה מעניינת ומקורית תחת, כל עוד אנחנו עדיין מביטים בידיהם של יוצרים אמריקאים. ההרכב מפילדלפיה כבר צלח כמה אלבומים של Power Metal ו-Progressive Metal משובח – אבל אל תצפו ליצירות בסגנון של Symphony X או Evergrey. יש הרבה יותר במשותף בין Pharaoh ללהקות כמו Jag Panzer או Metal Churchמאשר עם יקירות הז'אנר האירופאי, אבל גם בהתחשב כל אלה – הם עדיין נושאים את קולם באופן ברור בשמי הז'אנר החבוט הזה. כבר 15 שנה שהלהקה הזו מתפקדת מאלבום לאלבום. לא היה פה איזה סיבוב הופעות שדחף אותם לתודעה, לא הייתה פה התנפלות יתר כאשר הז'אנר חזר לככב אצל נגנים צעירים יותר, ולא מדובר גם באיזשהו קונצנזוס של התעשייה בנוגע לאיכות שלה, אבל אומר לכם זאת. Bury The Light הוא אחד מהאלבומים הטובים ביותר שתשמעו ב-2012, והוא ממש לא פסגת היצירה של ההרכב.

האלבום מתחיל עם שיר מלודי וצורב בשם Leave Me Here To Dream – והוא מצליח בחינניות לבלוע את כל מה שמייצג את Pharaoh בעולמנו. יש פה עבודת גיטרה מובילה מדהימה ומהפנטת, סולו מסחרר, מוסיקת מטאל מלודית וקצבית, והשירה הכריזמטית של Tim Aymar – מי שבעיקר מוכר באמצעות פועלו בהרכבו הסופי של Chuck Schuldiner כאשר הוציא את אלבומו האחרון עם Control Denied. הסאונד עצמו דקיק ויבש בכוונה תחילה, דבר המקנה למוסיקה צבע ייחודי ברחבי שמי המטאל המלודי, די בדומה לשינוי הקונבנציה ש-Lamb Of God הביאו לעולם הפקות המטאל עם Ashes Of The Wake. למרות הבחירות לנגן רק ערוץ גיטרה אחד לכל כיוון, מה שמקנה המון מקום לסאונד הבשרי של הבס, התדרים אשר בוקעים החוצה הם בעיקר המרכז המידי של הספקטרום, בחירה מעניינת, לא מעיקה ומרעננת בהתחשב בהתפתחות ההפקה ב-20 השנים האחרונות. ישר אחרי השיר המלודי הפותח מגיע The Wolves שרועם את דרכו באופן כבד יותר. אין ספק שמדובר באלבום כבד ומורכב באופן ניכר מהיצירות המקוריות של הלהקה – כגון After The Fire – וגם שירתו המחוספסת בהרבה של Aymar מקנה ל- Pharaoh מימד כמעט ת'ראשי – אבל אל תתבלבלו. מדובר ב-Progressive Metal טהור, נטול קלידים או סימפוניה – אלא פשוט רביעיית נגנים מוכשרת אשר מפציצה בכל קניה בכך שהיא מרצדת בין מטאל מסורתי ונוסחתי לבין התחכמות קטנטנה אשר שוברת את המסגרת הקונבנציונאלית.

השיר השלישי מביא עימו את הפזמון הכובש ביותר, Castles In The Sky אולי נשמע כמו שם של סיפור פנטזיה לילדים, אבל מדובר בשיר מחאה צורם אודות מגדל השן בהם גרים הפוליטיקאים המנהלים את חיינו מימים ימימה, בין אם אלו קיסרים רומים, מנהיגים דתיים או נשיאים וראשי ממשלה. בכלליות, הטקסט אפל בהרבה יחסית ללהקת Power Metal – אבל טקסטים לבדם אינם תירוץ לחריגה מז'אנר, ובלי צל של ספק מדובר פשוט באלבום Power Metal מורכב ומנוגן היטב – אבל ששומר על כל חוקי הז'אנר האיכותיים יותר בקנאות. The Year Of The Blizzard הוא האפוס של האלבום, שמתאר את גורלם של הורה וילד אשר לכודים שנה שלמה תחת קורת הגג מבלי דרך לצאת בסופה שאין לה סוף. ההשלכות בסיפור, כבדרך אגב, הן לא פחות מאכזריות כיאה למיטב השירים של Dismember או Cannibal Corpse – רק שפה הדבר מרומז בעדינות ובחינניות האופיינית לז'אנר, ולא נדחף אל מול הפנים כמו בולדוזר כועס.

האזנה ל-Bury The Light יש בה משהו אמביוולנטי. מצד אחד, האלבום הינו מעולה – מדובר באלבום שיכול להמיר את הכבד שבמאזינים בחזרה לחזקתו של המטאל המלודי המסורתי, בהנחה והוא גדל בהחלט על המטאל המסורתי, ועבורו להקות כמו Nasum או Shining הן אהבותיו החדשות אחרי שנים של ניסיון ואכזבות מהמטאל המסורתי, ובצדק. הלהקה הזו עשויה מהחומר שממנו עשויים ענקי הז'אנר, וכן, אני אכן מדבר על מפלצות ענק כמו Judas Priest או Iron Maiden. למרות ש- Pharaoh קמו בערך ב-15 שנה איחור, עדיין מדובר בלהקה שאני מקווה שבעוד 20 שנה אלבומיה יאמרו באותה הנשימה עם יצירות המופת של המטאל המלודי, ובמידה ולא מדובר ב-Maiden, אז שלפחות יהיה מדובר ב-Nevermore ו-Iced Earth. יש לה כותב עיקרי שפשוט חושב דרך הראש המלודי הטוב ביותר מזה שנים בז'אנר, ומבצע סולואים וריפים פנומנאלי. יש פה סולן עם קול כריזמטי, מחוספס רק בקצת אך מוכשר וזך מצד שני – שאמנם לא יכול לעמוד ולהתחרות מול Jorn Lande – אבל כן יכול להוכיח שהוא סולן מצוין ומרגש, כמו שהוא כועס ומרביץ בקולו כאשר הוא צורחGraveyard Of Empires, Is Calling You, It's Calling You! – ובגדול הוא משחזר לי את ההרגשה ששמעתי את Dickinson כאשר הרביץ עבודה באלבומים כמו Piece Of Mind ו-Powerslave.

על כל זה יש פה חטיבת קצב של בס-תופים אלגנטיים מצד אחד ואינטילגנטיים מהצד השני. נכון, אין דאבל-בס רועם וגריינד אחד לישועה, ואין צורך להתקפל אל תוך רעיונות של מטאל קיצוני רק כדי לצאת מגבולות הז'אנר. Pharaoh הביאו עם Bury The Light אלבום מצוין, מרענן וכובש, שהחיסרון היחיד שלו הוא שבתכלס, הוא לא האלבום הטוב ביותר בדיסקוגרפיה שלהם, או אפילו השני הטוב ביותר. מי שמכיר את After The Fire, האלבום שבאמת מרגיש כמו האלבום האבוד של Iron Maiden מבלי באמת להישמע כמו חיקוי, יודע שמדובר בלהקה נהדרת, אבל מי שגם העז והכיר את Be Gone המופתי מ-2008, יודע שמדובר בלהקה שפוטנציאל המוסיקה שלה הוא עצום, ופה Bury The Light, למרות היותו מורכב יותר, כבד יותר ואפל יותר – מגיע רק עד כמעט לרמתו של הקודם.

היתרון המשמעותי ביותר של Pharaoh לדעתי הוא שמכיוון שהוא מורכב ומתקדם יחסית ביחס לז'אנר הצפוי ממנו הוא מגיע, בו קשה לעורר רגשות של התחדשות ורעננות כבר 20 שנה, הלהקה מצליחה לעשות את הבלתי יאומן ולגרום לאדישים כמותי שכבר רגילים לאכול להקות כמו Emperor או Nile לארוחת צהריים – ולהפוך את היצירה שלהם לדבר שבמשך 48 דקות הופך להכי כבד, הכי רלוונטי והכי בועט שאפשר לייצר, מבלי באמת להישען על נוסטלגיה או ערגה מסוימת לתקופה אחרת, אלא באמת להפשיט את מאזין המטאל הממוצע כמותי מכל הספקולציות ולתת לו ליהנות ממוסיקה משובחת ונטולת קפריצות, שמזכירה לנו – סתם כבדרך אגב – שאפשר לעשות מטאל מלודי נטול גראולים או בלאסט-ביטס, ועדיין להיות כבדים, אפלים ומורכבים.
מומלץ בחום לכל מי שיש לו עדיין פינה בלב ולא מחמת הנוסטלגיה בלבד למטאל מלודי טוב ואיכותי, שהוא טיפ'לה צפוי מצד אחד, וטיפ'לה מפתיע מהצד השני.