Pigeon Toe – The First Perception

לפעמים נופל לידיך אלבום שהוא כולו כיף. Pigeon Toe, הרכב פרוג גרמני שהוקם בשנת 2008 ע"י Martin Fischer ו – Hans Fischer(שהם, כפי שנרמז משם המשפחה המשותף, אחים), אשר אולי יהיו מוכרים לחלקכם מהרכב המטאלקור Fear My Thoughts, יצרו כאן אלבום שלוקח, מבחינה מוזיקלית, מסלול נגיש יותר לקהל הרחב ואולי גם יהיה כרטיס כניסה של מספר מאזינים למוזיקה מורכבת יותר. ב – PT, ככל הנראה, הוחלט לקחת צעד אחורה ברמת הקיצוניות המוזיקאלית, ולהתמקד ביצירה המורכבת מהתחכום המוזיקלי הנהוג בפרוגרסיב מטאל/רוק לסאונד והגישה של הגראנג'. כביכול, שילוב שכזה עלול להביא ליצירת כלאיים שתישמע כטומאה באוזניי אוהדי הסגנונות המוזכרים, אך לטעמי כאן השילוב הזה נעשה באופן אלגנטי וחכם מאד.

בעוד שהמוזיקה לא כבולה לזמני השיר הרדיופוניים של הגראנג', והלהקה מאפשרת להם להימשך ככל שדרוש, גם המאזין לא נדרש להתמסר להשתלחויות האגו המקובלות בפרוג מטאל שלרוב מציגות סולואים נסחבים וחסרי צידוק הלחנתי( כן, Dream Theater, אני מדבר עליכם!). הסאונד נוטה להיות דווקא מרוכך מאד יחסית לז'אנר, כשהגיטרות, כך נדמה, לא מכוונות נמוך במיוחד, ואינן עטופות בשכבות דחוסות של דיסטורשן כבד, אלא דווקא משתמשות באובר דרייב רוקיסטי. הכלים נשמעים טבעיים מאד, ולפי האוזן שלי, התופים, שבדרך כלל זוכים לעיצוב מוגזם בידי המפיקים של ימינו, דווקא זכו להישמע טבעיים ודינאמיים.

האלמנטים הפרוגרסיביים אינם מודחקים כלל, ומשקלים אה סימטריים וסינקופות מורכבות משמשות את המוזיקה כמצע מעניין, הרמוניות קוליות מגניבות מפתיעות בתזמונים דרמטיים ללא הפסק ומאתגרות את האוזן והדינאמיקה של הלהקה כולה, כיאה לפרוג הנשכח, לא מאפשרת לאף נגן להתבלט על חשבון האחרים. אני נוטה להעריך אנשים בעלי יכולות שלא מוצאים לנכון לבטא אותן באופן המסרס ופוגם במוזיקה. אני גם נוטה להעריך את היכולת ליצור לחן טוב, ולהשתמש בו לטובת השיר, ובאלבום הזה, ישנם לחנים טובים למכביר.

השיר A Broken Man כוללים תזמור מרתק ודורשים מעט סבלנות ומוכנות למעט רמיזות אלקטרוניקה( שלא מופיעות בשאר האלבום, כך שהן לא מטמאות אותו יותר מדי). השיר הזה גם מכיל קטעים מהורהרים ואולי "נסחבים", אם כי לא באופן מוגזם. אם כן, אני בהחלט מודה שזהו אלבום טוב מאד, אך עליי להעריך את האלבום הזה כאלבום מטאל, וככזה אני חושב שיש בעייתיות מסוימת בקלילות של המוזיקה. בז'אנר שדוגל בכבדות כאחד מעמודי התווך שלו, במיוחד בימים שבהם אפילו להקות כ- Meshuggah נחשבות לפרוגרסיביות, סאונד קליל כזה עלול להיחשב ללא רלוונטי, ואולי אפילו כלקיחת צעד לאחור. בגזרת הקצב לא ניתן לשמוע אפילו דהירת דאבל באס אופיינית אחת לרפואה, והצווחה הקיצונית היחידה שתשמעו בכל האלבום מופיעה בשיר The Man With the Cat( שיש לו קליפ, כבדרך אגב), ופרט לה, אך ורק שירה בקול בריטון נמוך ולא מרשים מספיק בעולם בו Russell Allan כובש לבבות עם צווחות שרקניות ומרגשות.

גם כאלבום פרוג, The First Perception עלול להיחשב כפחדני ומתחנף, שכן למרות שאין פה ספק שמדובר באלבום מעניין, הוא לא באמת מקדם את הז'אנר למקום חדש ומעניין. מילא זה, אך גם העוגן הסגנוני כאן משאיר מעט מאד מקום לגיוון. בין השירים אין שינוי משמעותי בקולו של הזמר, ואין נדמה שהוא באמת מסוגל לתת יותר ממה שנתן באלבום הזה. הסאונד של הגיטרות מאד אחיד, אין שינוי מורגש מספיק בין הריפים, וכאמור למעלה, הסאונד כנראה לא יראה רלוונטי במיוחד בזמנים האלה.

לכן, כדי לסכם את דעתי על האלבום, אומר שזהו אלבום טוב בהחלט. השירים נשמעים שלמים ובוגרים, העבודה של הלהקה מבוצעת כיאות ואפשר להבין שבעצם זהו אלבום שלוקח את אמצע הדרך ועושה זאת היטב. אך לגישה שכזו ישנו מחיר, ובמקרה הזה, זוהי העובדה שהאלבום לא באמת מרגש ומעורר את הדמיון. זהו חיסרון די משמעותי בסגנון שאמור להיות מתקדם, ואבותיו הרוחניים עשו מהפכה של ממש במושג שהוא המוזיקה הפופולארית. אז אם לא אמליץ עליו לחובבי הבשורות, כן אמליץ לאלה שנהנים ממוזיקה טובה. האלבום הזה אמנם לא ייקח אתכם לירח ומעבר לו, אבל הוא טוב מספיק בשביל שתהינו ממנו עד ל – Crack the Skye הבא.