Pinkish Black – Razed to The Ground

לכל מטאליסט יש את הרגעים האלו שהמטאל שלו הופך שגרתי מדי והוא סוג של מתעייף מהמטאל. אם אין לכם מושג על מה אני מדבר כנראה שאו שאתם לא שומעים מטאל או מוזיקה מספיק זמן או שהסיבולת שלכם יותר גדולה משלי. בכל אופן באחד מהמיילים שמגיעים אחת לכמה זמן מהעורך שלנו שמלווים בגעירה על סקירות שלא מגיעות עברתי על הקטלוג פרומואים של Century Media כשלפתע נתקלתי בשם המאגניב Pinkish Black. לא היה לי ממש מושג מה הם מנגנים, ויחד עם השם המגניב הם קנו אותי ולקחתי את האלבום לסיבוב.

את הסיבוב הראשון התחלתי באוטובוס בדרך לשיננית ותוך כדי התגלגשות בסקייטבורד והתרגשות מהרוח היבשה שעפה לעברי הרגשתי שהאלבום הזה לוקח אותי אל החורף. לא החורף הגשום הסוער והכועס, אלא זה עם העלים שעפים והמזג אויר האפור והחוסר החלטיות. גם אחרי התור של השיננית והביקור והמשך ההאזנה שלי אני לא ידעתי איך אני מרגיש עם האלבום הזה. Neurosis על ציפרלקס ומשככי כאבים? מוזיקה גותית? מוזיקת מעליות? מאסה של קלידים ואוירה? לא ממש הבנתי מה קרה באלבום הזה פרט לכל מיני אנקודות קטנות וכלליות.

אז בטרם אני מריץ עוד סיבובים על האלבום המשונה הזה החלטתי להבין מי הם בכלל Pinkish Black. סיפור הקמתו של ההרכב הוא סיפור מעניין כשלעצמו והוא מתחיל בלהקה אחרת בשם The Great Tyrant להקה שהתפרקה לה עם התאבדותו של הבסיסט Tommy Watkins שני החברים הנותרים בלהקה מצאו את הגופה שלו באמבטיה, והחליטו להמשיך הלאה בהרכב שנושא בשמו את התיאור של הצבע של קירות האמבטיה שבה מצאו את גופת חברם.

אז הקלידן/סולן והמתופף שנשארו להם החליטו להמשיך ולהוציא מוזיקה,כשהמוות של חברם מרחף מעל ראשם ונשמע וחי בתוך המוזיקה שלהם גם מבלי שתשמע את הסיפור. האלבום הראשון שלהם יצא עצמאית לפני שנה וכעת יוצא אלבומם השני, והראשון בלייבל המטאל Century Media.

השיר הראשון She Left Him Red כבר נופל עליך כמו טריפ צבעוני. התופים דופקים, צלילים חלליים מרחפים והשירה מתערבבת בהם והכל כמערבולת של הזיות אפלות וזעם. אותי קנו בזול בהתחלה עם הקצב תופים ההיפראקטיבי, שלרגעים מזכיר קצת את Brenn Dailor מ Mastodon. אבל אם את השיר הראשון אפשר לאכול בביס אחד הסינגל הראשון מהאלבום Ashtray Eyes הוא סיפור טיפה'לה יותר מורכב. לאחר פתיח מעורער מגיע ליד אורגן סינטטי אך עמוס במלודיה אפלה. פה לראשונה אנחנו שומעים את הסולן Daron כשהוא אשכרה שר ולא מהמהם או עושה קולות אחרים. השירה ממשיכה את הקלידים בקו הדארק אייטיזי וכשהוא שר הוא נועץ את הסכין עמוק יותר בקירות הערפל והמלודיה הסינטטית של רחשי הקלידים ברקע ולאט לאט הוא נכנס אל תוך הנשמה בעדינות רבה. כל זאת ועוד ב8 דקות שחולפות להן יחסית במהירות.

Kites and Vultures כבר כבד יותר, הבס עמוסת הלכלוך(שכנראה היא אפקט קלידים או אפקט אלקטרוני אחר כלשהו) והתיפוף הקצבי גורמים הופכים אותו למשהו שכבר יותר נושך . אין לו את הטון הלמלמי טיפה של שני השירים הראשונים והוא הרבה יותר מרוכז. Daron נותן את מלוא גרונו ועושה את השירת Patton הכי מוצלחת שהוא יכול ועושה עבודה לא רעה בכלל. שיר הנושא קצת מוריד הילוך וחוזר אל המקומות היותר ערפיליים ואוירתיים ובכללי מחזיר אותך למקום טיפה פחות מפוקס ויותר אוירתי.

Bad Dreamer הוא אפוס די מרשים. 2 הדקות הראשונות מכילות פסנתר מלנכולי שבסיום הנגינה שלו יש שקט מטעה. ל3 שניות נדמה שהנה הסתיים לו השיר ואז החלק העיקרי נפתח עם עוד דגימת בס מלוכלכת ותיפוף מינימליסטי וכועס. המבנה חוזר על עצמו והשיר נשמע כמו תפילה אכולת יאוש. הכל ממשיך במחזוריות מלנכולית עד שבדקה החמישית השירה מתגברת ועולה סולם מה שלוקח את השיר הזה לשיא של ממש, אחד הרגעים היפים באלבום.

Rise חוזר לקו של השיר השלישי ואל עבר טונים יותר אינטנסיביים ונרגע לקראת סופו במין גסיסה איטית וכבדה להחריד. השימוש בקלידים ובאפקטים פה בולט לטובה, ומדובר באחד הרגעים הבודדים שבהם מורגש שהנה, הצלחת להבין את הסאונד והקטע של ההרכב. האלבום נחתם עם הקטע Loss of Feeling of Loss הקטע הארוך באלבום וצורה נהדרת לסיים אותו ברצועה אוירתית ומהורהרת שמשאירה בך את ההרגשה שהנה, הסתיים לו האלבום והתעוררת מתוך חלום שאתה לא בטוח מה לעזאזל הוא אמר.

לסיכומו של דבר אני לא ממליץ על האלבום הזה לכל אחד. צריך לבוא אליו נטול מניירות, עם ראש פתוח והמון סבלנות ובעיני היא משתלמת כי מדובר בחוויה לא פשוטה אבל אלבום שנפתח בשכבות משמיעה לשמיעה ומתגלה כמופלא בסופו של דבר. אם המונחים Drone, Doom Post Sludge ומוזיקת New Wave באים לכם בטוב צפויה לכם חוויה מופלאה, אם השילוב בין המאפיינים הללו עושה לכם בחילה או אם אתם מחפשים אלבום מטאל בועט של ממש ולא יצירה פוסט-מטאלית שפרט לדיסטורשן וקצב טיפה אלים לא קשורה לז'אנר אולי זה לא בשבילכם. בפירוש לא אלבום מטאל, אבל מסע מוזיקלי עצוב ונהדר של מוזיקאים שמתמודדים עם היצירה שלהם אל מול אובדן גדול שחוו ועל הדרך עושים את המוזיקה הכי יפה שהם יכולים.