Poisonblack – Lust Stained Despair

29/09/06
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Nothing Else Remains
  2. Hollow Be My Name
  3. The Darkest Lie
  4. Rush
  5. Nail
  6. Raivotar
  7. Soul In Flames
  8. Pain Becomes Me
  9. Never Enough
  10. Love Controlled Despair
  11. The Living Dead

בדיוק לפני שנה הבאתי מעל דפי האתר את הסקירה על האלבום האחרון של להקת Sentenced הפינית. אלבום שעד היום, נמצא אצלי ברשימת האלבומים האהובים בכל הזמנים, ואמנם לא עבר כל-כך הרבה זמן מאז שהוא יצא במקור, הוא עדיין מצליח לרגש אותי כמעט בכל פעם שאני מקשיב לו, שמבחינתי, זה מה שנותן לו את היחס המיוחד. The Funeral Album היה המסמר האחרון בארון הקבורה של הלהקה, כשאחריה, המעריצים שעוד נותרו בחיים, תהו אם יש עוד לאן להמשיך, אם יש מטרה לחיים – וכאן נכנסת Poisonblack.

מה שהחל כפרוייקט צד של Ville Laihiala – סולן להקת Sentenced ששימש כגיטריסט עם צאת האלבום הראשון לפני 3 שנים – חוזר אלינו בתור להקה שלמה, כש-Laihiala הפעם גם על עמדת השירה. חוץ משיר אחד ששמעתי לפני כמה שנים, לא הייתה לי היכרות עם Poisonblack עד שקיבלתי את האלבום השני, Lust Stained Despair. אני לא בדיוק זוכר למה באותה תקופה לא התעניינתי יותר מדי בהרכב הזה, אך כששמעתי את האלבום החדש הבנתי בערך מה הייתה הבעיה שלי דאז – זה נשמע יותר מדי כמו Sentenced. הפעם, לא רק שזה נשמע כמו אותה להקה, אלא יש לנו פה גם את אותו הסולן, אז מה בכל זאת מבדיל בין זאת שמתה לזאת שבחיים?

"Nothing Else Remains" שפותח את האלבום כבר מציג לנו נגינת גות'יק-רוק במיטבה, עם אותה שירה מחוספסת ומוכרת שכל-כך אהבנו "לשנוא", אך רק מהשיר הבא, "Hollow Be My Name", שמים לב לשוני. ליווי קלידים קל, מגוון הרבה יותר רחב בנגינה, זה בהחלט לא Sentenced שאני זוכר, אפשר לומר שזה אפילו קצת יותר כבד, ואולי קצת יותר שמח – לפחות, עד כמה שאפשר להיות בסגנון הזה. עם "The Darkest Lie" אפשר כבר להבין שהלהקה פונה לקהל גותי אחר לגמרי, אלו שמעדיפים לרקוד עם הקיר במקום עם להב הסכין. עבודת הקלידים של Marco Sneck, איש להקת Kalmah, בולטת במיוחד, אך מה שמתעלה עליה פה, ולאורך כל האלבום בכלל – זו נגינת הגיטרות של Laihiala וחברו לכלי Janne Markus.

רק תקשיבו לפתיחה של "Rush" או ה'מאדרפקינג' סולו ב-"Soul In Flames" ותבינו במה מדובר, למרות שבהחלט ניתן לשמוע השפעות רבות מ-Sentenced, יש לנגינה ייחוד משלה ולעיתים היא אפילו נוטה לכיוון ת'ראשי יותר. מבחינת השירה של Laihiala, ברוב המקרים אין הרבה חדש, אך לעיתים הוא מצליח להביא אותה בטון שונה, או עם אפקט מסוים, שגורם לו להישמע אחרת – לטוב ולרע. ההפקה נקייה ומקצועית למדי, אבל להפתעתי, אחרי 11 שירים, לא הצלחתי למצוא אף שיר בולט שיגרום לי לחזור אליו. יש פה שירים מהירים, שירים רגועים יותר, בלדות, נגינה מעולה וסה"כ אלבום נחמד מאד, אבל כנראה שחסר פה משהו חיוני מאד – האווירה. ל-Poisonblack יש עוד לא מעט עבודה לפני שיהפכו ל-Sentenced הבאים, ועד שאלבומם הבא יצא, אני אמשיך בינתיים לשחק בגופה האהובה עלי. חולני.