Porcupine Tree – Fear Of A Blank Planet

לפני הכל, וידוי חשוב – אני חושב שסטיבן ווילסון הוא אחד מהגאונים הבודדים שמתהלכים על פני כדור הארץ בימים אלו. אני באמת מאמין שאם הוא ישחרר גרעפס קולני אל תוך מיקרופון, זה איכשהו יישמע כמו יצירת מופת מוזיקלית. הבנאדם פשוט יודע מוזיקה, ברמה הכי פשוטה שלה. כל אקורד שהוא מקליט נשמע מושלם. וזה נכון גם לגבי האלבומים הראשונים שלו, אלה שנשמעים כמו מחווה חיוורת ל pink Floyd.

ועוד משהו לפני שנתחיל – תסלחו לי מראש אם אני מתייחס ל porcupine tree כאל להקה של איש אחד. אין מה לעשות, בראש ובראשונה מדובר בסטיבן ווילסון – הוא כותב את כל החומר, הוא מלחין, הוא מפיק ומעבד. זה שיש לו חבורת נגנים מוכשרים במיוחד סביבו רק הופך את החומר המושמע ליותר מגובש. בסוף היום, מדובר בהצגה של איש אחד.

אז מה היה לנו בעצם, בשנים האחרונות, בכל הנוגע לווילסון?
האלבום ה"רשמי" הראשון של porcupine treeכלהקה היה the sky moves sideways המופתי משנת 1995. אחריו "signify" (1996). רבים רואים ב signify כאלבום הכי טוב של ההרכב, אני לא אחד מהם. באופן מעורר כעס, אני חושב שדווקא "in absentia" משנת 2002 הוא האלבום הכי טוב של ההרכב עד היום, מהסיבה הפשוטה שהייתה זו הפעם הראשונה ששמענו הרכב, ולא אלבום של איש אחד. שהרי, ההבדל המהותי בין TSMS לבין in absentia היא העובדה שבראשון ווילסון פשוט הביא נגנים שיוציאו לפועל את היצירות שלו, ואילו בשני ההרכב היה שותף מההתחלה, וכתוצאה מכך קיבלנו אלבום רוק כמעט מושלם – מהפתיחה האגרסיבית סטייל פרוגרסיב מטאל, דרך הבלדות המדהימות, ועד השירים ה"פשוטים" יותר, להיטי הרדיו, שהזכירו לי יותר מכל את העבודה של RUSH – להיטי רדיו שהם הכל חוץ מפשוטים.

בדרך היו לנו עוד שני אלבומים מדהימים (stupid dream ו lightbulb sun) שקירבו את ווילסון למיינסטרים, ובו בעת הפכו אותו ליקיר עולם הפרוגרסיב – אלבומים ששילבו השפעות של pink Floyd, radiohead, genesis, dream theater, soundgarden ו opeth. מה שמדהים בווילסון זה שהוא באמת יכול ליצור מוזיקה שהיא שילוב של כל ההרכבים הללו, ועדיין להישמע מקורי בצורה בלתי רגילה.
העובדה חקוקה כבר בסלע – לסטיבן ווילסון יש סאונד משלו, סאונד שאף אחד לא יכול לחקות.

ואז, בשלהי 2004, נפלה הבשורה – אביב גפן וסטיבן ווילסון משחררים את האלבום הראשון שלהם תחת השם blackfield. אני מכיר המון מעריצים של ווילסון שהבשורה הזו היוותה תפילת אשכבה בשבילם. אני לא ביניהם – אני דווקא חושב שהשילוב בין הגאונות של ווילסון ליצירתיות של גפן רק תרמה ל porcupine tree. אל תצלבו אותי עדיין, חכו עד סוף הפסקה: אין ספק שאביב גפן מזעזע ברוב הפעמים שאנחנו שומעים אותו, אבל את הכישרון המוזיקלי שלו אי אפשר לבטל. ויש משהו מעורר גאווה בעובדה שיש לנו אמן ישראלי שמצליח בחו"ל, ונוטע ניצנים של קריירה בינלאומית אמיתית. נכון, יש לנו נציגים לא מעטים מעולם המטאל, אבל נציג מעולם המיינסטרים אין לנו. אז אם המחיר שאנחנו צריכים לשלם הוא שהנציג שלנו הוא אביב גפן, אז כנראה שנצטרך לשלם אותו בינתיים.

ומבחינתי, כאחד שתופס מסטיבן ווילסון כלא פחות מתופעה, הבשורה הייתה משמחת – עכשיו הוא יוכל למקד את עצמו עוד יותר : את המטאל שהוא אוהב הוא עשה עם opeth, ועכשיו את הבלדות הסכריניות שלא תמיד מתאימות לאלבומים שלו עם porcupine הוא יוכל לנתב לרגעים שלו עם אביב.

ואז הגיע האלבום deadwing משנת 2005. והארץ דממה. לפחות אצלי בסלון. לא הייתה זו שעתה היפה ביותר של porcupine tree – האלבום היה מפוזר מדי, עם סאונד קשה לעיכול, והיו רגעים ממש בינוניים בדיסק, שלי אישית העלו את ההשערה שאולי החיבור עם המרדניות הילדותית של אביב גפן לא היה כל כך מוצלח. "איפה התחכום?" שאלתי את עצמי ברגעים משעממים של האלבום. למרות כמה יציאות מוצלחות (השירים arriving somewhere but not here ו mellotron scratch הם באמת שירים מדהימים) האלבום היה פושר.

ועכשיו מגיע אלבום חדש מבית מדרשו של ווילסון ו porcupine tree. ניגשתי בהססנות לאלבום, שהרי מאחורינו כבר אלבום שני לבלאקפילד, והמון שמועות לגבי האלבום החדש של porcupine tree. בדרך היה לנו גם די וי די שלהם, שהיה לא פחות ממדהים. אז מה יש לנו פה?
יש לנו עדיין את גאווין האריסון, אחד המתופפים המדהימים בעולם, שממשיך להעלות את פורקיופיין לרמות מוזיקליות יוצאות דופן. יש לנו את אלכס לייפסון (הגיטריסט של rush) ואת רוברט פריפ (מייסד king crimson) בהופעות אורח מבורכות, ויש לנו אלבום קשה לעיכול, מורכב משישה שירים, שכולל שיר של 17 דקות, משהו שווילסון לא עשה מאז הימים הראשונים של ההרכב הנוכחי, באלבום המופת the sky moves….

ולא בכדי אני חוזר ומזכיר את אותו אלבום מופת משנת 1995 – נראה לי שווילסון הגיע למסקנה שהאלבום שהם הכי נהנו לעשות היה the sky, אלבום בו קיבלנו יצירה מונומנטאלית אחת ועוד כמה שירים קצרים, בשביל האווירה… וזה בדיוק מה שיש לנו באלבום החדש, אבל עם שינוי קטן – גם השירים הקצרים, פרט לשיר הראשון באלבום, הם לא פחות מגאונות צרופה. אבל דבר חשוב שאין לנו באלבום, זה להיטים. בניגוד לdeadwing, שהיה משופע בלהיטי רדיו (כולל lazarus,השיר הכי טוב ש coldplay בחיים לא יכתבו), הפעם אין לנו ולו רגע אחד קומוניקטיבי מספיק שיוכל להיכנס לפלייליסט של תחנת אמצע דרך, לא בארץ ולא בעולם.

השיר הראשון באלבום, הנושא את שם האלבום (fear of a blank planet) הוא הרצועה החלשה ביותר. לא ממש מעניין, לא באמת סוחף, מזכיר קצת את הרגעים החלשים של deadwing. השיר השני קצת "פרווה", בלדה הזויה חביבה, כזו שמזכירה ימים מוקדמים של הלהקה. אבל כשמגיעים לשיר השלישי, מבינים שכל מה ששמענו עד עכשיו היה לא פחות מאשר חימום של האוזניים. השיר השלישי, anesthetize שאורכו 17 דקות, הוא לא פחות מיצירת מופת. מחולק לשלושה חלקים, כולל באמצע סולו גיטרה של אלכס לייפסון, ולרגעים הופך להיות מפגן כוח של ווילסון כמלחין ומבצע של פרוגרסיב רוק כבד במיוחד. השיר הזה כל כך טוב, עד ששווה לקנות את האלבום ולו רק בשביל להחזיק את היצירה הזו בבית.

קצת חבל שהשיר הבא באלבום, sentimental, מהדהד לשיר אחר של פורקיופיין, trains, מהאלבום in absentia. אבל זה נסלח כי שני השירים האחרונים בדיסק הם שתי יצירות רוק מורכבות כל כך, עד שנדרשות האזנות מרוכזות רק בשבילן. שירים שבנויים כמו עוגה מושקעת במיוחד – שכבות על גבי שכבות, ועל כל שכבה שאתה מקלף אתה מגלה עוד אחת ועוד אחת.

שוב, מוכיח לנו סטיבן ווילסון שהוא יחיד בדורו – גאון מוזיקלי שמאתגר אותנו בכל פעם מחדש. באלבום הנוכחי הוא מגיש לנו הצעה שקשה לסרב לה, אבל בו בזמן היא דורשת מאיתנו מחשבה תחילה – האם שווה להיכנס ולהשקיע זמן בפענוח החידות המוזיקליות שנפרשות בפנינו? התשובה היא כן. למי מכם שלא מחשיבים עצמם אוהבים מושבעים של porcupine tree, ההאזנה לדיסק אינה מומלצת בחום. זה לא האלבום להתחיל איתו בשביל לאהוב את ההרכב. בשביל זה יש לכם את in absentia ואת stupid dream. למי שאוהב את הלהקה, ואוהב את הכיוון שאליו הם הולכים, האלבום הזה הוא במיוחד בשבילכם – מבוך פתלתל של תווים וצלילים, על גבול התואר "יצירת מופת".