Possessed – Revelations Of Oblivion
- Chant of Oblivion
- No More Room in Hell
- Dominion
- Damned
- Demon
- Abandoned
- Shadowcult
- Omen
- Ritual
- The Word
- Graven
- Temple of Samael
מעניין כמה סקירות על Possessed התחילו עם "אני לא מאמין שהיום הזה הגיע". קל לזכור ש-Possessed היו פה אז, קשה להבין איך הם הגיעו עד היום. אתם יודעים ומכירים את Possessed, כן, אלה שהמציאו את ה-Death Metal ביחד עם צ'אק הרשע זצ"ל, אי שם ב-1983 באיזה מרתף. הם עשו קלטות שנקראו Death Metal בתור הדמואים שלהם – ואז הוציאו ב-85, פחות או יותר במקביל לאלבום הבכורה של Megadeth או של Exodus שאלוהים יודע למה הם התעכבו כל כך הרבה זמן (התשובה: סמים) את ה-אלבום ב-ה' שיהפוך את סצינת המטאל על פיו לא כי הוא היה כל כך טוב, אלא כי לא נשמע משהו כבד כדוגמתו, לפחות לא בארצות הברית. אני מדבר על Seven Churches שהביא את הלהקה למאמצים לעשות את האלבום היחיד שיגרום ל-Hell Awaits של Slayer שיצא באותה השנה להרגיש קצת חלבי.
Possessed יסדו על כתפיהם ז'אנר שלם ואז התפוגגו. הרבה לפני ש-Jeff Becerra נפצע בשוד מזוין ונהפך למשותק מהמותניים ומטה. היו להם איזה 5 שנים טובות באייטיז של טורים, הוללות ורוקנרול אפל ומפחיד שגרם לכל מי ששמע אותם לחשוב שמדובר בלא פחות מטרור מוסיקלי. אבל אחרי The Eye of Terror, EP קטן שיצא ב-1989, ואחרי שני אלבומים מלאים בלבד – הלהקה התפרקה. לפני כעשור החליט Becerra לא לתת לחלום נעוריו לגווע רק בגלל שהוא משותק בפלג גופו התחתון, והחייה את Possessed עם הרכב שונה שהסכים לנגן איתו. מאז עברו הרבה מים בנהר המטונף הזה – אבל הגיע שנת 2019 ו-Possessed, כנגד כל הסיכויים, הוציאו אלבום שלישי – 30 שנה (!) אחרי הריליס האחרון שלהם.
אז קודם כל – זה מדהים להיות בסצינת מטאל בה Possessed היא להקה פעילה, עובדת. מעבר לאחת מהאבות המייסדים של הז'אנר (ובהתחשב בזה שצ'אק שולדינר לא יאחד את Death בשום גלגול בעתיד כי הוא לא איתנו כבר 18 שנה) Possessed היא נצר של כל מה שהיה נכון במטאל באייטיז ונשאר נכון עד היום. מדובר בלי ספק בלהקה שמתקיימת כנגד כל הסיכויים, בשכונות המחורבנות ביותר של סן פרנסיסקו, עם סולן שפעם גם היה הבסיסט ואז ירו בו אבל זה בסופו של דבר לא עצר בעדו מלהמשיך ולצרוח את נהמותיו למיקרופון. אחרי עשור של הופעות Becerra עזר מספיק אומץ וחברי להקתו הטריים כתבו מספיק חומר שלא יבייש ואף יקדש את המורשת של ההרכב המיתולוגי הזה.
עכשיו השאלה היא כמובן איך המוסיקה של Possessed לאחר תחיית המתים הזו, האם היא עומדת באותה הרמה של Severn Churches פורץ הדרך והמרתק לתקופתו, והאם היא לא נשמעת מיושנת כמו להקה שחזרה אחרי 30 שנה בקבר. וובכן, התשובה לכך מורכבת. צריך לזכור שלמרות ש-Possessed דה-פקטו המציאו את ה-Death Metal, הם לא היו פה כדי לראות אותו מתפתח. כאילו – לעזאזל, הם התפרקו ב-1989, זה שנה לפני Cannibal Corpse באלבום הבכורה שלהם, או Deicide, הרבה לפני Entombed ו-Dismember. הם לא זכו להיות בסצינה הפורחת הזו כאשר Death, Cynic ו-Atheist החליטו לערבב את המטאל שלהם עם השפעות מבחוץ, הם לא היו פה שה-Death Metal פינה את מקומו ל-Black Metal מבחינת פופולאריות. הם לא ראו את הגל החדש של ההרכבים האמריקאים כדוגמת Nile או Dying Fetus. אני לא יודע איך הם בכלל יגיבו לנינים המוסיקליים שלהם עם להקות כמו Archspire או Obscura. אבל איך Possessed ירגישו זה פחות מעניין אותי, יותר מעניין אותי זה איך ירגיש מי ששומע את Revelations of Oblivion – אלבומם החדש.
האלבום נפתח עם פתיח סימפוני מבשר רעות ומהתפך ל-No Room In Hell – השיר שייצג את ההרכב עם חלוף העשור הזה. כל הנגנים התחלפו למעט שירתו של Becerra, אבל המתופף החדש Emilio Marquez פשוט נותן עבודה מענגת. הוא בכל מקום – שומר על הקצב כיאה ללהקת Old School Thrash Metal אבל עם מספיק אינטנסיביות שבקלות דוחפת אותם מעבר לגבול של ה-Death Metal, תהיה השירה של Becerra אשר תהיה. גם הגיטריסטים Daniel Gonzalez ו-Claudeous Creamer עושים עבודה מעולה, אבל הם לא זזים מהטריטוריה של ה-Thrash Metal כמעט ובכלל.
למעשה, רק אל תוך השיר Dominion, השיר השני באלבום, אני מבין שאין פה כל כך הרבה Death Metal בכלל, למרות התיפוף המעולה של Marquez. לא שזה מפריע לי, אני במילא חושב שככל שקשה להבדיל בין Thrash ל-Death Metal אני יותר מבסוט (ע"ע Arise) אבל המוסיקה היא כמעט לגמרי Exodus יותר מאשר Autopsy. השירים כולם ארוכים למדי יחסית לז'אנר, מתעקשים להשאר גם אחרי שהם נתנו את ברכתם המהירה אל תוך החמש דקות בממוצע, והאלבום קצת רפטיטיבי. זה מצחיק, ממי שאוהב, באמת ובכנות אוהב Thrash ו-Death Metal כאילו הם היו הילדים שלי, זה קצת מוזר לשמוע שיר של הממציאה הגדולה של הסגנון ולבדוק כמה זמן נשאר עד לסוף השיר. אולי זה רק ההשפעה של השירים הראשונים, לרבות השיר Demon – אבל כשמגיע השיר Abandoned האנרגיות חוזרות כמו בשיר הפותח ויש טיפה יותר פאנץ' עם כל ריף. Shadowcult מוכיח שההרכב גם יודע למסמר סוג מסוים של להיט עם פזמון שאפשר לצעוק יחד עם Becerra בהופעות, Omen מציג ארסנל ריפים מרשים באורכו ובלי ספק שני השירים הטובים ביותר הם האחרונים – The Word שנשמע כמו שיר Death Metal אסלי, ו-Graven שנשמע כמו פצצת מצרר של ריפים שלשמם נועדו שני הז'אנרים האלה. הסיום האקוסטי טיפה מיותר – אין צורך בנשימה האחרונה הזו של מלודיה אחרי אלבום של Possessed, שחבל שלקח לו קצת זמן להמריא.
היופי הוא שלמרות שהאלבום הזה נשמע כאילו חלקו הולחן לפני 30 שנה, הוא עדיין נשמע רלוונטי. הרבה הולך לתרומתו הרבה של Marquez, מתופף שלא מהסס להשתמש בכל המערכת שניתנה לו כדי להפציץ את המוח לכל מאזין ויש לו פיל של קוסם. דווקא Becerra הוא זה שנשמע מרוכך עם הזמן – מנסה לדבוק בשירה יותר צעקנית, מתרחק למעשה משאגות לחלוטין. בהתחשב בזה שהוא מעולם לא גדל על להקות כמו Venom או אלף להקות ההארדקור שצעקו אי שם בתחילת שנות ה-90, אלא העדיף את Black Sabbath ו-Motorhead – קל להבין שהוא מגיש פה את האינטפרטציה שלו לצרידות של Lemmy המנוח ולכריזמה והליינים הנדבקים של Ozzy – אבל מי שמצפה לשמוע פה נהמות כמו פעם כאילו בקעו מפי השאול בעצמו, שיתכונן לאכזבה. Revelations of Oblivion מנסה כל כך להיות אלבום Thrash Metal שהוא כמעט וגורם לך לשכוח שהאלבום הזה נכתב על ידי האיש שהמציא את ה-Death Metal באשר הוא.