Power Quest – Master of Illusion

29/05/08
כתב/ת:
לאתר הלהקה
  1. Cemetary Gates
  2. Human Machine
  3. Civilised?
  4. Kings Of Eternity
  5. Master Of Illusion
  6. The Vigil
  7. Save The World
  8. Hearts And Voices
  9. I Don’t Believe In Friends Forever
  10. Never Again
  11. Reckoning Day (Megadeth Cover)

ושוב מכה בנו הפאוור מטאל השנה, והפעם מכיוון בריטניה. Steve Williams, יוצא DragonHeart (כיום מוכרת לנו בשם Dragonforce), הגה את רעיון הלהקה ב-2001. חבר אליו Steve Scott, גם הוא מ-DragonHeart, ועוד שניים מחברי להקת Arthemis וכך נוצרה Power Quest. אך החיבור עם Dragonforce לא נגמר: הם תמכו בהם בצעדיהם הראשונים, וסולן Dragonforce אף תרם את קולו לדמו.

Power Quest, כמה מפתיע, מתמחים אף הם במטאל מהיר בעל תכנים פנטסטיים ושירה גבוהה צפצפנית ו-Master of Illusion הוא אלבומם הרביעי, בו מתארחים רבים וטובים: Richard West מ-Threshold הבריטית, Jorn Viggo Lofstad מ-Pagan’s Mind הנורווגית, Bill Hudson מ-Cellador האמריקאית ועוד.

"Cemetary Gates" מתחיל בצורה מבטיחה – זה אמנם לא קאבר ל-Pantera (אם כי יש קאבר ל-Megadeth בסוף האלבום, למתעניינים), אבל הוא פחות או יותר כמו ששיר פותח אמור להישמע – קליל, קליט ונתקע בראש לשבוע הקרוב לפחות. אני חייבת להודות, קצת קשה לי עם מטאל "שמח", אבל זה הצליח להחליק אצלי בגרון. הקלידים נותנים בעיקר את האווירה ב-Strings מתמשך, והריף המחבר חוזר על עצמו מספיק פעמים בשביל לזמזם אותו בחיקוי גיטרה.

השיר "Human Machine" כבר מסתמן אצלי כמשהו לחזור אליו: הקלידים מובילים אותו בתחילתו אך עדיין שומרים על האווירה, השירה מורגשת ע"י קול שני החוזר ומדגיש את המילים, ובעיקר תפס אותי המעבר במלודיות אל הפזמון, שבתוך כל המוזיקליות המוכרת, הצליח מעט להתבלט ולחדש. אבל עם כל ה"גימיקים" לכאורה, זה מרגיש כאילו יכל להיות יותר מזה: הסולן לא מצליח לשכנע אותי, אמנם טכניקה לא חסרה לו אבל עומק דווקא כן, ואם כבר יש קלידים, אז למה לא לתת להם קצת יותר ביטוי בקריצה למטאל סימפוני?

שיר הנושא דווקא מאוד מצא חן בעיני בזכות הטאץ' המודרני שלו והשינויים האווירתיים. יש כאן הרבה תפאורה – קלידים בליין כאילו-אלקטרוני, הדרמטיות של המקהלה המדגישה את משפט המחץ, ושינוי פתאומי בהלך הרוח בקטע המעבר. ועם כל זאת, הפזמון גרם לי לזוז בחוסר מנוחה בכסא ברצון עז לפרוץ בריקוד קטן וטיפשי (ואם בכך עסקינן, חובבי Dragonforce יחגגו ב-"Kings Of Eternity" הקופצני והאופטימי). אפילו יש רמז לשירה אגרסיבית ב-"The Vigil" אבל לאורך כל Master of Illusion ליוותה אותי ההרגשה כי הכל כאן צפוי.

לדוגמה, כבר בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום יכלתי לצפות את המהלך ההרמוני הבא, את הטריק הבא שיישלף מהשרוול. לא יכלתי להתנער מההרגשה שכבר שמעתי את זה, שזה יותר מדי נוסחתי וקבוע. זה פאוור כמו שאנחנו מכירים, מקפיץ וצווחני, יש כאן סולן שיודע להגיע גבוה, גיטריסט שמביא אותה בסולואים ובחסימות מדוייקות ויש ליריקה טיפוסית, אבל לא מצאתי משהו שבאמת מייחד את האלבום הזה. כן, יש כאן שירים טובים "לגזור ולשמור" כמו "Master Of Illusion", "Save The World", "Human Machine" ובסך הכל האלבום נאמן לז'אנר, אבל צריך יותר מזה כדי להפיל אותי מהכסא.