Prey for Nothing – The Reasoning

אלבום שלישי ללהקת מטאל מישראל אינו עניין של מה וכך. עובדה זו הפכה לאחת מתעודות העניות הבולטות של המטאל המקומי, הרווי בשגיונות מגוחכים המתנפצים בפניהם של חברי להקות רבות, כשאלו מתאדות בסופו של דבר אל תוך הריק כשם שבאו. מהבחינה הזו, Prey For Nothing נמנים מהלהקות המעטות באזור המתעקשות לצעוד בגאון בתלם ההפכפך הזה, ולקחת את המוזיקה שחבריהן יוצרים ברצינות תהומית. תוסיפו לכך את העובדה שהגרעין הקשה של הלהקה מורכב ממוזיקאים מנוסים, בעלי יכולות כתיבה וביצוע מרשימות, שחוברים יחדיו לעבודת צוות נטולת מאבקי אגו מיותרים – והרי לכם הגורמים שהולידו עוד בתחילה את אלבום הבכורה Violence Divine, שהשתחל אצלי הישר אל מעמד אחד האלבומים המוצלחים ביותר שהניב המטאל הישראלי, וכמשב רוח מרענן ביחס לשממון שהתפתח מכיוונו של המלודת' המודרני בעשור האחרון.

The Reasoning מגיע לאחר Against All Good and Evil הפושר יחסית, שלא הצליח "לגדול" עלי כמו קודמו, והוא משקף תמונה ברורה של תהליך הלמידה והפקת הלקחים של הלהקה ביחס לנקודות התורפה של אלבומם הקודם. עיקרו הוא המעבר מאותו הסאונד הנוקשה, ההרמטי וכמעט הנטול דינמיקה, לסאונד "נושם" ומלוטש למשעי, שמשפר מהותית את חווית ההאזנה לאלבום, ביחד עם לחנים שממאנים להוריד הילוך. באופן אירוני, דווקא הפעם בחרה הלהקה ללכת על הפקה עצמאית במגרש הביתי שלה, ולא באולפן מרוחק באירופה של מפיק בעל שם עולמי כפי שנהגה באלבומיה הקודמים, ודווקא במקרה הספציפי הזה הם הצליחו למקסם את התוצאה. החסרון ההפקתי היחיד שממשיך לתת את אותותיו גם כאן, הוא סאונד התופים. הישיבה של יפתח לוי אמנם מהודקת, מרשימה, והאופן בו הוא תופר את המעברים הסופר-מורכבים של האלבום ראוי להערכה, אך סאונד התופים עדיין מרגיש מאוד חדגוני ויבש – בעיקר במצילות, ההיי-האט והבייסדראם.

בכל אלו ניתן להבחין עוד בכניסתו של שיר הנושא בקרשנדו מלא הוד והדר. לא דיי בכך ש-Prey For Nothing אינם מקלים על המאזין, והולמים באוזנו הישר עם השיר הארוך ביותר באלבום, מה שלכשעצמו מעניק להם כמה נקודות זכות אצלי – כבר בשלב הזה ניתן לשים לב לשרטוט משודרג של תווי הפנים המוזיקליים של הלהקה. המודל העדכני אינו יושב נטו על ההגדרה הבסיסית של מלודת' טכני, אלא נכנס בעובי הקורה של פרוג מטאל ממש – בין אם מדובר בשירים בעלי משקלים ומקצבים בלתי אחידים וגיטרה מובילה שמבליחה לה בחטף בין לבין, או תזמור מחוכם של אי אילו תבלינים שתורמים לאסתטיקה המוזיקלית של השירים (דוגמת שירה מלודית מצדו של יפתח, שימוש נרחב יותר בקלידים, ואף שירת מקהלה), מה שהופך את האלבום ליצירה בלתי צפויה ומעניינת.

לשם דוגמה, The Scale כולל מעברים שלא היו מביישים את Dream Theater בימים יפים יותר, כש-No Heir to The Thorne נפתח בקטע שמזכיר את Voivod. במקביל, גם הרגעים היותר דת'-מטאליים או גרוביים שאפיינו בין השאר את האלבום הקודם מפגינים נוכחות מתונה אך בולטת לטובה באלבום. בשירים Wolves In Wolves' Clothing ו-The Chemical Crusaders ישנם קטעים בעלי קונוטאציות כמעט מובהקות ל-Decapitated למשל. כל אלו כבר מצמיחים את האלבום אל מעבר ליציר הכלאיים הפשטני של Death ו-Arch Enemy.

יחד עם זאת, הורסטיליות של Prey For Nothing מתבררת מאידך כחרב פיפיות – לפרקים, ניתן לומר כי היא אפילו קצת מעמיסה על השירים במידת מה. אמנם האלבום חף מהפיזור היחסי של Against All, אך הוא לעתים קצת מאבד חלק מהגישה היותר straightforward שבעיני מינפה את הלהקה הזו בתחילת דרכה מעל לכמה מחברותיה המתאפיינות במטאל קיצוני טכני ומורכב. הדוגמה הבולטת לכך היא ריבוי קטעי ה-outro ההדרגתיים שחותמים כמעט כל שיר ושיר באלבום, ובשלב מסוים הופכים להיות מעט מעיקים ומעייפים. מה שאמנם עובד היטב בשיר הנושא שפותח את האלבום, או בשירים כמו The Scale ו-Faith in Humanity – Destroyed, משאיר טעם מעט מריר ותחושת החמצה בשירים אחרים, עליהם אפשר למנות את Lost to The Flame או The Devil's Words (From The Angel's Mouth), שהקטע שסוגר אותם אינו מוסיף להם, כי אם דווקא פוגם ברצף האדרנלין שמשרה האלבום, ובניגוד מוחלט לאותן התוספות הנהדרות שהוזכרו לעיל – נחקק בתור האלמנט הצפוי מדי מאלו המאפיינים את The Reasoning. התחושה הזו מתחדדת ביחס לאנטיתזה המובהקת לאותו שימוש המופרז באותם קטעי outro, כש-No Heir מתמזג באופן מושלם הישר אל תוך הריף הפותח את The Devil's Words, באחד מהרגעים היותר מוצלחים של האלבום.

בסך הכל, Prey For Nothing עדיין שומרים על עקביות בכתיבת השירים, שעדיין בנויים סביב הבסיס של בית-פזמון-בית. הפזמון עצמו הוא כמעט תמיד קליט, עוצמתי ובולט במיוחד. אפשר לומר שמבחינה מסגרתית, הלהקה עדיין יושבת באותה הנישה, והחותם המוזיקלי שלה נשאר כשהיה. יניב עבודי הגיטריסט עדיין מגיע מוכן לכל שיר עם ריפים מבריקים אף יותר מפדחתו, הפעם ביחד עם הגיטריסט חן פוגל (שכבר הספיק לפרוש מהלהקה נכון לזמן כתיבת שורות אלו), הבס של אמיר סלומון שמשמשת לעתים גם כמעין גיטרה שלישית ולא רק כחלק מהרית'ם סקשן, ויותם "דפיילר" אבני, סולן הלהקה וחפרן עם דיפלומה במגזין, שמפגין וירטואוזיות מרשימה בכל הקשור לשליטה במיתרי קולו כשזה מגיע לשאגות וצווחות גבוהות כנמוכות.

לצד המפגן הווקאלי של דפיילר נטווית הליריקה המהורהרת ורוויית המטאפורות שלו, הזוכה לביטוי גם כאן. שמות של שירים שעיקרם במשחקי מילים ופרפראזות שונות, ונושאים שנעים בין הפוליטי-חברתי, עם דגש על החיים בתוך סיר הלחץ של המזרח התיכון, לפן האישי, הרגשי והחוויתי. השיר שמילותיו הכי נגעו בי אישית הוא Lost to The Flame, שמתייחס לשריפה שפרצה בביתו של דפיילר. השיר מתואר מנקודת מבטו של מי שעולמו חרב עליו, כשכלום מלבד עפר נותר מכל רכושו, הטומן בחובו ערך סנטימנטלי רב, זכרונות וחלק מעיצוב זהותו האישית. דווקא המילים הנהדרות של השיר הזה איכשהו נבלעות במוזיקה המאוד מדויקת ומחושבת, שבמידה מסוימת מטשטשת ומסרסת את ביטוי הכאב המשתקף מהן.

Shrouded Haven, אחד משני השירים הסוגרים את האלבום, הוא שיר מפתיע שמתנתק לחלוטין מהסגנון של PFN ונע יותר לכיוון של בלדה פולקלורית קלילה. השיר לא בולט רק בחריגתו מהנוף הטבעי של PFN, כי אם גם בזמר שמבצע אותו – הלוא הוא Fabio Lione, סולנה המיתולוגי של להקת הפאואר מטאל Rhapsody of Fire, המאייש כיום גם את עמדת הסולן ב-Angra. השיר עצמו בעיני הוא דווקא מעין תוספת מיותרת ואף מאולצת מעט לאלבום, שיוצרת את הרושם כאילו נארגה כתירוץ לזמר אורח מלכתחילה. מה שיכל לעבוד טוב יותר כ-interlude קצר, הופך לשיר שמרגיש כנטע זר שסוגר את היצירה, בעיקר כש-Faith in Humanity עצמו כבר יוצר תחושה של סגירת מעגל ראויה. לעומת Shrouded, דווקא הקאבר לשיר Mentally Blind, של Death שמגיע אחריו ומתפקד כסוג של בונוס בסופו של האלבום – נשמע נהדר. יש משהו מרענן בלשמוע שיר מתוך Individual Thought Patterns בוריאציה שמזכירה יותר את The Sound of Perseverance, ובסוג של הפוך על הפוך, דווקא מרוב שקאבר ל-Death מצדם של PFN נדמה כמהלך צפוי להחריד, איכשהו לא היה ניתן לראות את זה מגיע.

בשורה התחתונה, Prey For Nothing מציגים אלבום נוסף שמהווה מפגן מהוקצע של מצבור יכולותיהם בכתיבה וביצוע, אשר גובש בסופו של דבר לכדי יצירה עוצמתית, סוחפת ומאתגרת, על אף שטרם הצליחה לרשת את הכתר של Violence Divine המדהים, שהתאפיין במינון מאוזן יותר של טכניקה. בגדול, בניכוי האלמנטים שקצת מעמיסים על האלבום – מדובר בתוצר נהדר, שכיף לחזור אליו בכל פעם מחדש, והוא מבטא צעד נוסף של הלהקה בכיוון הנכון. עזבו אתכם מגאוות יחידה וקלישאות על מטאל ישראלי – אם מטאל מודרני מורכב ומעניין זה הקטע שלכם, נכונה לכם הרפתקה נפלאה עם ההאזנה ל-The Reasoning.