Primal Fear – Delivering The Black

אני מת על Primal Fear, זה סוג של הרכב על של וותיקי סצנת המטאל המלודי הגרמני, והחל מאלבום הבכורה ב 1998 אני אוהב כמעט כל דבר שהם הוציאו.

אז נכון, ההתחלה הייתה כלהקת חיקוי של Judas Priest, במיוחד מתקופת Defenders Of The Faith, ומאז הם לא ממש השתנו או גיוונו יותר מידי את המוזיקה, אבל למי זה אכפת? זה פאקינג הבי מטאל ומבחינתי שיעשו את אותו אלבום בפעם ה 20 כל עוד הם ממשיכים לעשות את זה טוב.

החל מהסולן, Ralph Scheepers, ללא ספק אחד הסולנים המלודים הטובים בעולם ואחד המובילים במטאל הגרמני, הבחור התחיל דרכו עם Tyran Pace בשנות השמונים, הרכב שמלתכחילה התכוון להשמע כמו Judas Priest, ודרך החברות שלו ב Gamma Ray, להקתו של Kai Hansen, עוד מעריץ Judas Priest מטורף, תוך כדי שהוא מגיע למעמד של מועמד מוביל להחליף את Rob Halford לאחר עזיבתו המתוקשרת את להקת המקור בשנות התשעים.

אחרי שזה לא עבד, הוא ו Matt Sinner, בסיסט וסולן רב שנים במטאל הגרמני – הקימו את הלהקה, ועשו את המקור יותר טוב ממה שהמקור עשה את עצמו באותה תקופה.

מאז זה ממשיך יפה, Scheepers שיחרר אלבום סולו לא רע, ואפילו אישר לאחרונה הופעת אורח באלבום של גיבורי המטאל המלודי המקומיים Desert, אבל כאן הוא ו Primal Fear חוזרים לעשות את מה שהם עושים הכי טוב – Judas Priest מתקופות ובהשפעות משירים שונים, והכול כבד, מלודי וטוב.

כמו האלבום הקודם והטוב – Unbreakable, שיצא לפני שנתיים – הלהקה מחזירה את מסקוט הנשר שפתח את אלבומיה הראשונים, ואיתו את ה Priest, הפעם זה נפתח בשיר חזק בשם King For A Day, מטאל גרמני עטוף כרוב כבוש וחרדל כמיטב הז'אנר, שירה חזקה, נגינת גיטרה מבריקה של שני נגנים מהמוכשרים שעבדו עם הלהקה, תיפוף של Randy Black יוצא Annihilator, וכמובן השירה התמיד איכותית של Scheepers חברנו. נראה כי כל אימוני הכושר והסטרואידים ככל הנראה לא רק שלא פגעו לו בריאות – אלא אפילו שיפרו אותן.

Rebel Faction הוא סוג של Painkiller, מהשירים הכבדים והמהירים שהלהקה הנפיקה, וזה פשוט הופך לאחד הרגעים היפים של הלהקה בתולדותיה, שילוב מדוייק של כבדות, מלודיה ורגש, עם שטיחי קלידים קטנים בפזמון, לידים מבריקים ודאבל בס רועם. בשביל זה יש מטאל מלודי – לספק גם את האגרסיה והאנרגיה של המטאל אבל בלי להשאיר בחוץ מלודיה עשירה ורגש, לא רק טכניות של ריף אחר ריף ותצוגות נגינה בלבד.

When Death Comes Calling זה סוג של Blood Red Skies, חצי שקט, טרגי ודרמטי – עם טקסט שאפילו מזכיר את השיר המקור, שוב – ברור מאיפה זה הגיע ואת מי הם מחקים, אבל הו גיבס א שיט? זה עובד.

ככה זה ממשיך, כל שיר ושיר עובד, כבדות, מהירות, מלודיה – הנוסחה עובדת מעולה. אז נכון שגם לעומת אלבומים אחרים של הלהקה אין פה חידוש של ממש, אבל מה זה משנה? אם כבר חוזרים על משהו לפחות חוזרים על משהו טוב. אני אהבתי.