Primordial היא להקת מטאל אירית ותיקה ושביעת קרבות. היא קמה על אחד מאותם גלים של Black Metal שהכו באירופה בשנות ה-90 כמו צונאמי שחור, אך השכילה לקחת את כל מה שלמדה היא מהגל הראשון של הז'אנר למחוזות משלהם. בתור חבורה אירית אולי חלקכם ציפה לשמוע משהו יותר שורשי, יותר פולקלורי, אבל אלה שמכירים את Primordial יודעים שלמרות שאין בהם מחויבות למוסיקה אתנית קלטית, הכנופיה הזו יודעת היטב מה הם עושים מזה שני עשורים בריאים.

Where Greater Men Have Fallen הוא אלבומם האחרון. הוא לא קולע בול כמו אלבומים קודמים שלהם, כמו The Nameless Dead או Spirit The Earth Aflame שהיו ירייה מדויקת לכל מה שנכון במטאל קיצוני ומלודי, בין אם אתה מחובבי ה-Black Metal הפולקלורי יותר ובין אם אתה לא – אבל גם בהעדר הדרייב והדינאמיקה של ההרכב בנעוריהם, Primordial מצליחה לשמור על הגחלת בוערת בעוצמה. התוכן של האלבום הוא השכול והייאוש, מה שמלווה אין סוף להקות מטאל, או להקות רוק בכלליות, אבל Primordial נותנים לשכול הזה לחלחל כה עמוק שהוא מרגיש לא כמו שיר מטאל. הוא מרגיש כמו המנון, המנון בן מאות שנים, אם לא אלפי שנים, כזה שאתה יודע היטב איך הוא מתחיל, איך הוא יגמר, וכמה לחות יהיו עיניך בסוף המסע המוסיקלי הזה.

יש משהו מאד מרשים בלכתוב שירים של שכול מבלי ליפול לקלישאות רומנטיות. Primordial אינה להקת Doom Metal מן המנין, בשום צורה. אין לה כמעט שום דבר משותף עם הרכבים בריטים כמו My Dying Bride או Paradise Lost, אלא יותר קריצה ל-Doom Metal השבדי של Candlemass. למעשה, אם יש להקה שעליה נשענת Primordial בכל כוחה היא דווקא Bathory, שאמנם שמה לא תמיד עולה בקנה אחד עם מונחים של מוסיקה עצובה כמו להבה המעכלת לאיטה את הלב, אבל דווקא מדובר על התקופה המאוחרת שלהם. כן, Twilight Of The Gods או Nordland על שני חלקיו, בהם השורשים האירופאיים מחלחלים עמוק אל תוך המוסיקה ושמים את השנאה וההתרסה נגד הנצרות בצד.

Primordial כמובן מגיעים גם ממקום אחר. כנציגים נאמנים של האי הבריטי אך ללא כל זיקה לתרבות האנגלו-סקסית שגדלה שם, ההרכב חורט על נס דגלו דווקא את המסורת הקלטית שדעכה ונעלמה מהעולם כמעט לחלוטין, אם לא בכלל. Where Greater Men Have Fallen ממשיך בדיוק מנקודת מבט זו. הוא שם את העצבות והיאוש בהבנה שעולמה התרבותי של מסורת שלמה, של תרבות שלמה, למעשה יפסיק להתקיים פחות או יותר, מלבד לירידי רנסאנס, הצגות תיאטרון ותוכניות טלוויזיה של ערוץ ההיסטוריה. ההיסטוריה האירית רצופה במלחמת עצמאות מייאשת שסופה נצבע בצבעים של טרור, אך עוד הרבה לפני ארגונים שכיוונו להשמיד את כל מה שטוב במערב תמורת העצמאות שלהם, כמו IRA (או U2), מסורת המלחמות של אירלנד הייתה שופעת ומבורכת במיתולוגיה משלה, גם אחרי שיאה של התרבות הקלטית.

אבל לא באנו לדבר כאן על היסטוריה. באנו לדבר על המוסיקה, והמוסיקה של Primordial נוגעת ללב בזכות השורשים ההיסטוריים שלה. שיר הנושא, אשר פותח את האלבום, והשיר הטוב ביותר ביצירה זו לדעתי, מביא לחזית את כל הארסנל המוסיקלי של ההרכב. גם טקסט נוגע ללב אודות הדור הצעיר אשר מקריב את חייו על מזבח המולדת והחירות, גם פזמון מצמרר המושר במקהלה, וגם ריפים אווירתיים של Folk Metal מינימליסטי ומצמרר. באלבום זה, ולמעשה כבר זה זמן מה, Primordial השילו מעצמם כמעט כל אלמנט קלאסי של להקת Black Metal מן המנין. בשלב זה הם הרבה יותר קרובים ל-Folk Metal, או מה שהם היו מעדיפים למתג כ-Celtic Metal, מאשר לסכמה הפשטנית של ה-Black Metal, ודווקא בזכות ההתקרבות הזו מצליחה הלהקה לשמור על מינימליזם מוסיקלי (שתמיד היה מאפיין בולט ומכריע ב-Black Metal שאווירה ופאתוס חשובים לו הרבה יותר ממוסיקליות מרשימה) אשר מוציא רק את היתרונות שלהם החוצה וקובר את החסרונות, כמו שירה מקצועית למחצה או סאונד שלא לכל אחד – תחת האווירה שמדובר בשירה אמיתית וגרונית ללא עריכה, קריאת אבל אוטנטית וכנה, וסאונד אורגני ונקי מהתעסקות מיותרת גם אם הוא לא חף מטעויות.

האלבום כולו מלווה שירים ארוכים, מגמה שהלכה ופשטה אצל Primordial לאורך השנים, ומרבית השירים פה נמצאים בסביבות ה-7 או 8 דקות. אלו הם אפוסים של האשמה, של אינטרוספקטיבה מוסיקלית של אמנים שלא רק מעלים באוב את סיפור מולדתם אלא גם את סיפוריהם האישיים מבעד למסכת הלאומיות האירית הנבנית והמתגבשת. שירים כמו Babel's Tower או Come The Flood משלבים בדיוק את האתוס התנ"כי תחת נקודת המבט הזו בדיוק.

למעשה, המקום היחיד בו Primordial חוזרים במלוא העוצמה ל-Black Metal הוא בשירם The Seeds Of Tyrants, ובכל השאר האינטנסיביות והחומרה מפנים את מקומם לגיטרות אקוסטיות, תופי מלחמה ושירתו הגרונית של A.A. Nentheagna אשר חותם את האווירה בצורה מעולה.

Born To Night, היצירה הארוכה באלבום, דווקא מאבדת קצת את התנופה, אך האלבום ממשיך לעלות בקצב עד לשיא נוסף בשיר הסוגר Wield Lightning To Split The Sun, אשר מרגיש לא רק כמו סיום אלבום אלא כמו סיום של מלחמה.

בסופו של דבר, נדמה ש-Primordial הוציאו בו עוד אלבום מצוין. הוא לא טוב כמו חלק מאלבומיהם הקודמים אך הוא בהחלט עונה על כל הדרישות של אלבום יוצא דופן ומעולה, אשר שובר את מוסכמות הז'אנר, מוכיח שלא צריך ליפול לקלישאות של Blast Beats וצרחות היסטריות כדי לעשות אלבום Black Metal אוטנטי ומשובח, ומצד שני לא צריך לנגן על כינור וחמת חלילים כדי ליצור אלבום Folk Metal מעולה. בשני הסגנונות, מבחינתי, זהו האלבום ב-ה' הידיעה של 2014, ומאד מומלץ גם למי שלא סגור שהוא מעריץ את הסגנון.