Pro-Pain – Run For Cover

אם יש שני דברים שאני אוהב יותר ממטאל בעולם זה רובוטריקים וקאברים של מטאל, לאו דווקא בסדר הזה. כמובן שרובוטריקים אני לא אקבל לחג המולד, אז לפחות את האלבום האחרון של פרו-פיין, הנקרא בשם הדי צפוי Run for cover, אני אוכל להריץ כמה סיבובים על הדיסקמן הקשוח שלי.

אם יש אלבום קאברים שצריך לתת עליו איזה כיסוי מילולי טוב (או רע, ברוב המקרים לפי דעת המאזינים השפוים) אז מן הסתם הבוס הגדול ירים עיניו עלי ויגיד "יותם, אתה עושה את הסקירה על אלבום הקאברים הזה."

ואני בעצם הסוקר היחיד שאולי יהנה מההאזנה הזאת, בצורה הסובייקטיבית והסוטה שלי.

כן זו סטייה לאהוב קאברים, לכן לשם שינוי אני לא אהיה סוטה ואנסה לרשום את דעה אובייקטיבית על האלבום האחרון של פרו-פיין.

וובכן, פרו-פיין, להקת מטאלקור מניו יורק – השילוב הסופי (סתם, לא סופי, אבל די סבבה) בין הארדקור ניו-יורקי לת'ראש מטאל לפרצוף התחילה בקטנה והגיעה לבסוף לחוזה נחמד עם Spitfire records, אשר נתנה להם בהתאם לדרישות להשתולל קצת יותר, ולהקליט שירים אהובים עליהם אל תוך אלבום ולשחרר אותו לאוויר העולם.

אז מה יש לנו, ארבעה חבר'ה קרחים עם מכנסי דגמ"ח בצבעי הסוואה, נעלי חי"ר וגישה של פייט-קלאב, מנגנים כבר יותר מ-10 שנים על אותו הילוך ועושים את זה בכיף של החיים שלהם, מעולם לא עשו קאבר אז החליטו לשחרר את המחווה הגדולה למי שהיה פה קודם בבת-אחת, נוסחה הפכפכה לכל הדעות כי בתכלס אנשים כבר מאסו באלבומי קאברים (אם כי אני האיש האחרון להגיד את זה).

אז החוברת באה עם קצת הסברים על הלהקה, קצת זיוני שכל על בחירת השירים וכל מיני בלה-בלה-בלה לא מעניין אותנו במילא, והנה מתחילה הרצה של האלבום.

הסיפתח הוא ביצוע ל-Never again של להקת ההארדקור הבריטית Discharge, שלבורים כמותי בהארדקור, הדבר היחיד שמצלצל זה הביצוע של מטאליקה לשירים שלהם באלבום שלהם והאמת, זה נשמע די דומה אז הקאבר קיבל ציון עובר,

הקטע הבא קצת יותר מכשיל, בביצוע תמוה ל- Celtic frost עם להיט המועדונים של שנות ה-80 (עאלק) שזכה גם הוא לגרסאות משלו בידי Opeth ו-Obituary (ובטח עוד כמה להקות עם האות O בהתחלה) – ואני מדבר על Circle of tyrants שלדעתי לא מצליח לעבור את אחוז החסימה, ותוספת ההארדקור גורמת לשיר הת'ראש המרושע להשמע מגוחך, כאילו נתפסו קלטיק פרוסט בתחתוניהם או משהו כזה- קצת פחות דבילי.

עכשיו מגיעות הפנינים האמיתיות.

השיר השלישי הוא The crowd של Operation Ivy והאמת , הוא מפתיע ממש לטובה. שיר פאנק-רוק חמוד בצורה מתוקה, שהזמר-בסיסט-קשוח עם הקול המחוספס גרי מסקיל מבצע בצורה נקייה ומרנינה במיוחד. פשוט העלה לי חיוך על השפתיים. כן, הדפאיילר מתקלקל. בקרוב אתחיל לשמוע פאנק מרצוני החופשי. טפויומאט…

הביצוע לקלאסיקה הברזליאית Refuse/Resist של ספולטורה הולם במיוחד, התופים קצת הולכים לאיבוד, טוב אין שם את איגור קבלרה שיביא את הטאץ' המיוחד שלו אבל השיר יושב וגרי עושה מקס בצורה יותר טובה מדרק גרין. שלא לדבר על Ironfist של מוטור-הד, שם הוא בכלל נשמע "למי קלימסטר" אחד לאחד.

הלהקה גם בחרה לבצע שירים של להקות ישנות שלהם כמו 100% של הלהקה Spudmonsters, להקת הארדקור של זוג האריקים – שנשמע דווקא סבבה, וביצוע לשיר פאנק גרמני וממש-ממש-מגניב (כן, כן, בגרמנית לגמרי) של …. אמממ.. איך מאייתים את זה… Bohse Onkelz.

זהו ללא ספק אחד מהלהיטים ונראה שמוזיקת הפאנק-רוק וה oi oi ממש מתאימה לפרו-פיין.

Nothing של Negative approach זוכה גם הוא לביצוע סביר, והבחירה המפתיעה של האלבום, הביצוע ל-Weeds של Life of agony, שם אריק קלינגר מבצע את השירה בצורה מפתיעה לטובה.

Just sit there הוא שיר של להקה ישנה של גרי, שעונה לשם Crumbsuckers (מה יש לחבר'ה האלה משמות מטופשים ללהקות קודמות ? מפלצות הפירה ועכשיו מוצצי הפירורים ? מה הפלא שהם בחרו לנגן מטאל אח"כ ?) והנה נשמע סתמי ותקוע לפני הפצצה רצינית בביצוע ל- Damaged – part II של להקת ההארדקור-פאנק בני האל-מוות Black flag.

אין הרבה מה להוסיף, השירה של גרי עושה את העבודה לאורך כל האלבום, במיוחד בשירים לפני הסגירה בביצועים ל-Your mistake של Agnostic front ובטח גם בטח בביצוע לשירה הנוראית של GBH בקאבר ל- Knife edge – שם הוא נשמע ב-10 שלבי התפתחות אבולוציונית יותר טוב מליין השירה המקורי והדפוק בצורה מעוררת רחמים.

את האלבום סוגר ביצוע כעוס ורגזני ל- South of heaven הנצחי של Slayer – שאמנם התיפוף לא עומד בכוח המקורי של מר לומברדו, וגרי קצת נוטה לדת'-מטאל יותר מאשר לשירה של טום ארייה מסמרת השיער – אבל בסה"כ לאורך כל האלבום הלהקה שומרת על הרוח המקורית של השירים … אני חושב. כי בתכלס אין לי מושג בהארדקור ופאנק, וזה יכול להיות שער נהדר לאנשים כמוני שלא טעמו עדיין את הצד הטוב של העולם הזה. צריך לשמוע כנראה יותר Black flag לאלה שחושבים ש Blink 182 ו- Sum 41 זה… חס ושלום… הפאנק של היום.

אז כן, למרות הכל, האלבום עצמו יצא מגניב למרות שהוא עמוס בקאברים בלבד, ולמרות הדעה השלילית הראשונית שלי על הז'אנר –פרו-פיין החיו בי צד שלא ידעתי שיש לי, וזה לא שאני ארצה מיד לזנק על הבמה עם גיטרה מכוסה סטיקרים בלי קשר לעולם ולקוות שיום אחד השיער שלי יספיק למוהיקן רציני, או סתם קרחת – אבל אתם יודעים, העיקר הכוונה.

ציון: 80