Prodigal Earth – Zenith II Zero

במלטה, קירגיסטן, קזחסטן, טורקמניסטן, קרפקליסטן, לאוס, קונגו, ג'מייקה, גואם ועוד אי אילו מדינות עולם שלישי, איים קטנים וכד' יש להקות מטאל מצליחות יותר או פחות. אז למה שבקפריסין לא תהיה סצנת מטאל חיה ובועטת?

השאלה אולי דבילית, אבל אם לשפוט לפי כמות הלהקות ביחס לקרבת האי לאירופה ועובדת היותו קשור קשר הדוק ליוון המשופעת בלהקות מטאל (למעלה מ 1000!!) הייתי מצפה שהסצנה המקומית תהיה הרבה יותר עשירה ומרובת להקות והרכבים ובמיוחד כשבאי הקטן יש חברת תקליטים המתמחה במטאל ורוק לסוגיו- Pitch black records.

אני חייב לציין שהאלבום מפתיע ביותר, כראיה לכך, האלבום קיבל ביקורות חמות ואוהדות רבות. בנוסף, עטיפת האלבום בוצעה ע"י Thomas Ewerhard שאחראי בין השאר לאלבומיהם של Jorn, Masterplan, Graveworm ועוד רבים. העובדה שאומן בקליבר שלו צייר עטיפה ללהקה קטנה ולא מוכרת זו מראה כי יש איזשהו עניין בהרכב.

חברי הלהקה יוצרים גרעין כשרוני ביותר וביחד עושים פאואר מטאל על גבול הרוק הקלאסי עם מאפיינים ניאו-קלסיים.

הסולן המוכשר Nicholas Leptos המזכיר בקולו וביכולתו לעיתים את Fabio Lione (רק פחות מעצבן), עומד מאחורי מספר הרכבים קפריסאים נוספים, אליו חברו Ninos ו Antonis הגיטריסטים, יחד עם הבסיסט Paris Lambrou (חבר יחד עם Leptos בשני הרכביו הנוספים) ו Nicholas המתופף. לצערי לא יכולתי לאתר את שמות המשפחה של המתופף והגיטריסטים אבל אני בטוח שתוך תקופה קצרה הלהקה תעשה את הפריצה הגדולה ואז בטוח יפרסמו את שמותיהם ואנחנו נהיה מסוגלים לבטא אותם כמו שצריך.

איכות ההפקה בינונית אך עם זאת הלהקה משתמשת בריבוי ערוצי הקלטה לשירה ולנגינה. האלבום נפתח עם Disaster 121 ופורס באוזנינו נעימה מיידנית קלאסית המזכיר את The ides of march שמהר מאוד מתפתחת לקטע כוחני עם נגיעות מזרח תיכוניות כאשר ברקע כל העת מורגשת השפעתם של Iron maiden. באמצע השיר נכנס סולו ארוך ששובר את המקצב עד אשר Leptos פורץ חזרה.

ב Broken world שומעים היטב את איכות ההפקה הירודה שאינה עושה צדק לאלבום ולאומנים. המתופף עובד רבות עם דאבל בס שנשמע כמו דפיקות עמומות ולא כמו שדאבל בס במקצבים כאלו ובהקשרים שהוא משתמש בהם צריך להשמע – בומבסטי וחד. Broken world לוקח את הלהקה לכיוונים יותר נאו קלאסיים, המזכירים קטעי מלמסטין צנועים ופשוטים.

Once upon a time מזכיר את Symphony X, אך עדיין הלהקה שומרת על ייחודה, על הפשטות. הפזמון הוא קטע ששובר את מבנה השיר ובו Leptos מנסה את יכולותיו האופראיות ובכך מפגין קשת טובה של יכולת ווקלית, השימוש בגשר בסגנון קלאסי קצת מיותר ומגוחך.

The young one נפתח בתיפוף גלאמי ומציג באוזנינו שיר המשלב גלאם קלאסי יחד עם ריפים מיידניים. בסיום הבנתי סוף סוף את מי הלהקה מזכירה – Pharaoh האמריקאים.

במעבר חד לקראת סיום האלבום, ההרכב בחר לחתום עם 3 בלדות ברצף כאשר הראשונה, Will to live, מתחילה בפריטה רגועה אך באמצע הרצועה השיר מתפתח לשיר רוק פשוט אך עוצמתי שמסתיים עם סולו ארוך. לאחר מכן The end ו Pro defunctis. 3 שירים מייגעים, משעממים וללא תכלית אשר שוברים את הרצף המעולה שהועבר עד כה. נראה כי לחבר'ה נגמרו הרעיונות ולכן החליטו להוסיף נפח ע"י 3 בלדות. תיקון 4 בלדות, כיוון שלרצועה האחרונה הוסיפו גרסה נוספת.

לטעמי ההרכב יכול היה לסיים את האלבום עם הרצועה השמינית ולסגור עניין, ההחלטה להוסיף את אותם שירים גורעת מההתרשמות הכללית על האלבום. כאן המקום לציין ולהדגיש כי ההתרשמות היא חיובית. כמו שציינתי בתחילה, זהו אלבום מפתיע – אם בגלל הכשרונות של הנגנים והזמר, השילוב בין הסוגים השונים של רוק ומטאל תוך פשטות והתרחקות מגימיקים פומפוזיים (אולי ברצועה אחת הם חוטאים בחטא ה Rhapsody O fire) והמקוריות שבו.

עכשיו אני יודע שאני יכול לטוס לקפריסין ולעשות עוד דברים מעבר ללרסק טוסטוסים, לגנוב מגבות, סבונים, ברזים, כריות ושאר ירקות – אני יכול ללכת להופעת מטאל של להקה מקומית.