Prong – Zero Days

אני זוכר איך התחלתי עם Prong, זה היה בכיתה ט', ימי תיכון עירוני א' בתל אביב, כשלמעטים מאיתנו יש שידורים של לווין בבתים – עוד לא דרך יס והוט, ומשם אותם בעלי מזל קלטו את הגרסה האירופאית של Headbanger's Ball, עם וונסה וורויק המיתולוגית. אני לא הייתי מבני המזל, אבל חבר מהכיתה כן, והוא הקליט לי כמה שעות של קליפים שחרשתי הלוך וחזור באותה תקופה, ביניהם היה Beg To Differ, שיר הנושא מאלבומה השני של הלהקה, והוא הפך אותי לגמרי.

קצת התקשתי להגדיר אותם מוזיקלית, היה Thrash בריפים וגישה של Pאנק, אבל הכול הריח קר, מנוכר, ותעשייתי – מה שאחרי זה התחבר לי עם ההגדרה של הלהקה שנסעה על שביל ביניים בין Thrash למוזיקה תעשייתית, כשעל עמדת המתופף ניצב Ted Parsons שהיה במקור המתופף של ההרכב Swans, מה שהסביר את הגישה הלא-סטנדרטית שלו למקצבים של הלהקה.

המוח של הלהקה היה הסולן והגיטריסט Tommy Victor, הוא התחיל כטכנאי סאונד במועדון ההופעות הנחשב CBGB בשנות השמונים והיה חלק מצמיחת הסצנה התעשייתית של התקופה, וב Prong היא שילב הארד קור עם Thrash ויסודות אחרים שהוא גדל איתם.

למרות שהמוזיקה לא הייתה בדיוק קלה לעיכול, זה לא היה ה Thrash הטהור של Slayer, לא שטותי והומוריסטי כמו Anthrax וגם לא מוזרה בדיוק כמו זו של Voivod, הלהקה הצליחה, והוחתמה בלייבל הענק Epic עם האלבום Cleansing שזכה ללא מעט חשיפה ב MTV עם כמה קליפים מתוכו.

האלבום שאחרי Rude Awakening, היה בדיוק כזה ללהקה ולייבל שלה, אלבום לא קל, על סף האלטרנטיבי – ונראה שגם הלהקה גם הלייבל די איבדו עניין במה שהם עושים, הם נפרדו אחד מהשני, והלהקה שקעה לה לנמנום ארוך. טומי חברינו החל לפעול אז כגיטריסט וניגן עם Danzig ורוב זומבי בין השאר, אבל נראה היה שהלהקה סיימה את תפקידה ההיסטורי – עד שנת 2003 והאלבום האיחוד Scorpio Rising.

משם הם המשיכו, עם שינויים קלים בליין אפ, כשטומי הוא הגורם הקבוע היחיד, והוציא 6 אלבומי ברמות כאלו ואחרות של איכות – לרוב גבוהה למדי, אבל בכל זאת הצליחו לחמוק מתחת לראדר של רוב סצנת המטאל, וגם שלי לרוב, עד האלבום החדש – Zero Days.

בגדול אין פה משהו ממש חדש מהלהקה, זה Thrash תעשייתי, עם מקצבי מטאלים קצת יותר סטנדרטים מאלו של אלבומי העבר (פארסונס כבר מזמן לא איתם), ויש גם קטעים קצת יותר מודרנים והשפעות Pאנק רוק, אבל מה שחשוב זה – שהם יודעים לכתוב שירים.

החל משיר הנושא, המהיר, עם הפזמון המלודי החזק – ובעיקר, הריפים המדהימים של Victor, הבחור הוא אחד מכותבי הריפים הגדולים בז'אנר – כל זה מייצר שירים שנתקעים בראש וגם מניעים אותו להד-בנג בלתי פוסק.

רק תאזינו לקטע כמו Forced Into Tolerance, זה Thrash עם השפעות תעשייתיות שמזכירות לי את הימים היפים של הז'אנר בתחילת התשעים, כשגל של להקות שידע לשמר את הכבדות של ה Thrash עם גישה אלטרנטיבית משהו הנפיק אלבומי מופת שלא נשמעו מאז.

אם אתם מחפשים שיר שיניע לכם את שרירי הצוואר, רק תגיעו ל Interbeing, זה בדיוק השילוב של ריפים, מקצב ושירה מלודית שרק Prong יודעים לחבר כל כך טוב, ובדיוק מה שעושה את האלבום הזה לכל כך טוב בעיני.

לא נסבך סתם, מבחינתי אחד מאלבומי השנה בקלות.