Protomythos – Heavy Crowns

"אין שום ייאוש בעולם כלל", גורסת אמרתו הידועה של רבי נחמן. ובכן, הסיכוי לראות את חסידיו של הרבי מברסלב רוקדים באקסטזה לצלילי האלבום "Heavy Crowns" גדול בערך כמו הסיכוי שמי שעומד מאחורי האלבום, המוזיקאי תום טרייביש – טבעוני שתומך בזכויות בעלי חיים – ינהל בית מטבחיים.

תחושות של עגמומיות ושל מועקה אורבות בכל אחת משמונה הרצועות של "Heavy Crowns" שיצא בתחילת השנה. זהו אלבומו השני של טרייביש, ישראלי המתגורר בלונדון, שפועל תחת האלטר אגו המוזיקלי Protomythos.

האלבום הקודם של הפרויקט של טרייביש, שיצא ב-2013 תחת השם "In Human Sight", היה אלבום קונספט שהוקדש לתיאור סבלם של בעלי החיים (20% מרווחי האלבום הועברו לארגוני זכויות בע"ח – א.ע.), עם נטייה לרוק האלטרנטיבי. האלבום הנוכחי, לעומת זאת, מתקרב מבחינה מוזיקלית למטאל (באופן ספציפי לענקית המלנכוליה Katatonia), ונקודת המבט הוסטה מסבלם של בעלי החיים להתבוננות אינטרוספקטיבית בנבכי נפשו של האדם.

באופן כללי, "Heavy Crowns" הוא אלבום טוב. טרייביש, שמלבד היותו זמר הוא גם מולטי־אינסטרומנטליסט (ניגן באלבום את תפקידי הגיטרות, הבס, והקלידים), מתגלה גם באלבום זה, כמו באלבום הקודם של Protomythos, כמי שמסוגל להוציא תחת ידו לחנים קליטים, אך מבלי לוותר על מורכבות ועל עומק.

"Heavy Crowns" הוא אלבום של היות־לבד. ככל הנראה בהשפעת הביוגרפיה של טרייביש, שכאמור מתגורר בלונדון, אני מתרגם את המוזיקה ואת המילים לכדי סדר יום של תושב כרך תעשייתי ומנוכר. סדר יום זה כולל נסיעה ברכבת התחתית לצד זרים גמורים, דחיפות מנומסות, עלייה מונוטונית בדרגנוע ביחד עם עשרות גברים עם מזוודות ג'יימס בונד, רכישת קפה לאטה "אורגני" מרשת תאגידית דורסנית, וגולת הכותרת: שהייה של 9 שעות בקיוביקל צר בין 18:00-09:00. עולם תעשייתי 18:00 בערב.

קהות החושים הזו חייבת למצוא איכשהו את פורקנה. ולכן, הבדידות והניכור של שעות הערות, שהודחקו למרתפי התודעה, מתפרצים במלוא עוזם בביעותי הלילה. צעקותיו מחרישות האוזניים של הבוס מהדהדות ברמקולים הפזורים בכל רחבי העיר. מסמכים מתעופפים מהארכיון המשרדי ומכסים את פני השמיים. קופסה ענקית של ריטלין רודפת אחריך ואתה מתחבא בסמטה, מנסה להסדיר את נשימותיך.

המחשבות הנוגות הללו חלפו בראשי בעת ההאזנה החוזרת ונשנית לאלבום, אך במפתיע הן לא גרמו לי לגשת לפאב הקרוב למקום מגוריי ולתנות את צרותיי באוזניו של ברמן אקראי. אלא, האלבום חידד אצלי את תחושת המציאות ונסך בי ביטחון; ביטחון על כך שיש מי שמבטא בצליל ובמלל את לבטיי, את תסכוליי ואת ייסוריי, ושיש מי שמוכן לשאת עמי בעול ולחבוש את אותם כתרים כבדים, צמד המילים שמופיע לא רק בשם האלבום אלא לכל אורך היצירה.

מצאתי את עצמי עוצם את עיניי ומתופף על ברכיי, במהלך השיר "Fragile Fallacy", הרצועה הרביעית באלבום. הנוסעת ברכב שלידי, עטוית כיסוי ראש, התבוננה בי בפליאה, ותחת לתקוע בה מבט נזעם ומנוכר, חייכתי לעברה, והמשכתי לשמוע את השיר עם המילים היפהפיות ועבודת הגיטרות המשובחת. ברצועה הבאה, עניתי כהד את המילים "A Bitter Truth", שגם מופיעות בשמו של השיר.

שני השירים הללו הן מבחינתי עמוד התווך של האלבום, אך גם רצועות נוספות ראויות לאזכור. הרצועה הפותחת, "Walking the Plank", נפתחת בעוצמה עם ריפים סטייל Dream Theater, תיפוף גדוש מצלתיים, ובס חד־גוני אך חזק. לקראת האמצע, השיר משנה כיוון, עם סאונד של חליל צד ענוג וגיטרות ללא דיסטורשן. הלחן הענוג נמלא עצבות, והעוצמה המטאלית חוזרת.

"A Shadow Play", הרצועה החותמת את האלבום, היא ה-"Black Water Park" של האלבום. לא תמצאו כאן אמנם דת' גראולס, אך יש כאן רצף של ריפים קליטים שנקטע על ידי קטע אקוסטי בניחוח פולק. "Heavy Crowns" אינו אלבום להאזנה אגבית: לא תוכלו להאזין לו בזמן סיוד קירות או עבודה על השריר הארבע ראשי. הוא אלבום שיתבע מכם תשומת לב, שאני מצאתי אותה משתלמת ומתגמלת.