Queens Of The Stone Age – Era Vulgaris

אין היום הרבה אנשים בקהילת המטאל והרוק שלא מכירים את השם Q.O.T.S.A ואת הסולן גיטריסט שלהם ג'וש הום רוב האנשים גם מעריכים אותו ורואים בו סוג של נושא הדגל של הסטונר העכשווי ולדעתי בצדק . הום החל את דרכו והתפתח באחת מלהקות הסטונר החשובות ביותר – kyuss שם הוא ניגן גיטרה וכבר אז התבלט ביכולת שלו לחדש וליצור סגנון משלו. באלבום שלהם blues for the red sun הוא חיבר את הגיטרה שלו למגבר בס וככה קיבל את הצליל הכבד הזה, שעשה כל כך טוב לאלבום ההוא. מאז הוא עוד הספיק לשכלל בהרבה את הסאונד שלו.. כשעזב את Kyuss הוא הקים את Q.o.t.s.a ביחד עם הבסיסט ניק אוליוורי ובעזרת עזרה מסוללה של חברים איכותיים כדוגמת מארק לנגן, סולן ה Screaming trees ודייב גרהול סולן ה Foo Fighters שכזכור גם היה המתופף של Nirvana .

אחד הדברים הכי יפים שהום עשה לסטונר היה לקחת את האגרסיביות של הסטונר והריפים של בלאק סבאת' ולהדביק עליהם את הקול שלו, הרבה יותר מלודי ונקי מרוב הדברים שהיו בסטונר עד Q.o.t.s.a , הדבר הפך אותם ליותר נגישים לקהל רחב. באותה נשימה, הוא לא איבד דבר מהאגרסיביות והעוצמתיות של הלהקה הקודמת שלו.

עוד דבר שאפשר לזקוף לזכותו הוא שכל אלבום של הלהקה הזאת נשמע שונה לגמרי מבחינת הפקה וגישה ועדיין אפשר בשנייה לזהות שמדובר באלבום של Q.o.t.s.a . אם האלבום הראשון היה מלוכלך מאוד, והאלבום R הראה מלודיות מעניינות וחדשות, Songs for the deaf בא ובעזרת התיפוף האינטנסיבי של דייב גרוהל והריפים החותכים של הום הצליח מבחינתי לשים את הלהקה הזאת בספרה משלה בתוך הז'אנר הזה, ולהבדיל אותה בצורה משמעותית מכל מה שהיה קודם. אחריו הגיע Lullabies to paralyze שהיה סוג של מבחן ללהקה, כזה שעבר בהצלחה רבה אחרי עזיבתו של ניק אוליוורי. האלבום ההוא התעסק יותר במבנה של השירים ופחות בעוצמות מבאלבום שלפניו .

מה שמביא אותנו ל 2007 ולאלבום Era vulgaris , אלבום שהוא חיבור של המבנה היותר ברור של השירים שהיו ב Lullabies עם העוצמתיות והאגרסיביות של Songs for the deaf .

הום שוב מוכיח שיש לו את כל היכולת לעמוד בקדמת עולם המיינסטרים, אלא אבל שזה פשוט לא מעניין אותו, הוא אוהב רוקנרול וזה מה שהוא מנגן ללא שום שיקולים מסחריים כלשהם. האלבום נפתח ב Turnin on the screw המצוין, שיר שמראה שיש ללהקה הזאת עוד הרבה מה להגיד מבחינת הסאונד העשיר שהיא מביאה, אחריו מגיע הסינגל של האלבום Sick,sick,sick הרבה עצבים, ים של לכלוך ושירה אגרסיבית שנשברת לריף שלא נותן לך אפילו את האופציה שלא להזיז את הראש . גם באלבום הזה יש כמה אורחים, שכרגיל אצל הום לא מגיעים דווקא מסצנת הסטונר האמריקאית, מרק לנגן שוב חוזר לשיר, אבל גם ג'וליאן קזבלנקס, מלהקת האינדי האמריקאית The Strokes, בהחלט לא אדם שהייתם מצפים למצוא באלבום כזה.

I'm designer המעולה מלא בעקיצות של הום לגבי עצמו ועל סביבתו. לפני לא יותר מידי זמן הוא נעצר לאחר שהכה קשות בחור כל שהוא, וככל הנראה לא מדובר במקרה הראשון של אלימות מצד הום. הוא שואל How many times must I sell myself before my pieces are gone באחד מהטקסטים הכי טובים שקראתי בזמן האחרון.

Make it with chu הוא שיר שנכנס מאחד מאלבומי הDesert sessions של הום, פרויקט צד שלו שלא זכה לאותה רמת הכרה של הלהקה העיקרית שלו, השיר מרגיע קצת לקראת ההמשך, כשב Into the hollow מארק לנגן תורם שירה. ב3S' & 7S' האגרסיביות והעצבים חוזרים וגם סולו מתחרע של הום המצוין .

Run pig run נותן את ההרגשה שנכנסת למטחנת מזון מעשה ידי הריפים של הום והתיפוף העצבני שמזכירים לי פה קצת את Mastodon, להקה שלה הום עזר באלבום האחרון – Blood mountain אלבום שהיה עמוס ברבדים על רבדים של סאונדים שונים וחומות גיטרה . את האלבום מסיים השיר בונוס The fun machine took a s**! & died עוד קצת ריפים מעולים וצלילים מוזרים שיוצאים מהגיטרות כשגם הגיטרות הספרדיות מצטרפות לחגיגת הבלגן המאורגן.

לסיכום, הפקה נקייה ומצוחצחת מעגלת יפה את כל הסיפור, כזאת שנעשתה על ידי הום וכריס גוס הוותיק (הסולן ההרכב המיתולוגיMasters of reality ) והלהקה הזאת מוכיחה כל פעם מחדש כמה הדוקה היא וכמה עוד אפשר לחדש ברוק ובמטאל, האלבום הזה מומלץ לאנשי הסטונר ובכלל לכל מי שאוהב מוזיקה טובה, ללא ז'אנר ספציפי.